חסן

חגית מקפידה להתקשר לקראת ראש השנה ולקראת פסח, ובכל פעם שמתקרב המועד לחדש את רישיון הישיבה של חסן. היום לא ראש השנה, פסח מאחורינו, ורישיונו של חסן בתוקף עד דצמבר. משום כך, כשהטלפון צלצל הבוקר וחגית היתה על הקו, הבנתי מיד שבפיה בשורות מרות. חגית בכתה, ואמרה: "אבא מת הבוקר". חסן איננו.

מאז יומי הראשון באגודה לזכויות האזרח, בחודש אוגוסט 2001, אני מטפל בעניינו של חסן, ונפשי נקשרה בנפשו. מדובר בסיפור חיים מופלא, העולה על כל דמיון. אדם חסר אזרחות, אשר קשר את חייו בישראל, וחי בה למעלה משנות דור.

חסן נולד בשנת 1948 באזור באר-שבע למשפחה בדואית. אין תיעוד על כך. הוא מעולם לא נרשם ולא רכש מעמד. משפחתו נמלטה במלחמה והגיעה לסיני שבמצרים. גם שם לא רכש מעמד. חסן גדל והתבגר בסיני. הוא לא פקד מוסד חינוכי, ולא למד קרוא וכתוב. ברבות הימים נפוצו בני משפחתו. למעלה מארבעים שנה לא היה לו קשר עימם.

לאחר כיבוש סיני על ידי ישראל בשנת 1967 גויס חסן לשרת עבור הצבא בסיני. הוא שירת מספר שנים כראש חוליית גששים, ואולם מעולם לא קיבל אישור אודות שירותו בצה"ל. בראשית שנות השבעים הגיע חסן עם היחידה לאילת, והתיישב בעיר. מאז ועד היום התגורר באילת – כארבעים שנה. ישראל הפכה ביתו. חסן עבד שנים ארוכות בעיריית אילת. בשנים האחרונות שימש איש אחזקה בבית ספר תיכון בעיר. הוא נחשב עובד מסור, מצטיין ומוערך מאוד.

לכאורה, די בקורותיו אלה של חסן להצדיק מתן מעמד בישראל. ואולם, סיפורו של חסן, כאמור, עולה על כל דמיון. חסן רווק, ומעולם לא נישא. עם זאת, במהלך השנים ניהל מערכת יחסים זוגית עם אזרחית ישראלית. יחסיהם ידעו עליות ומורדות. בשנת 1987 ילדה זוגתו של חסן בת, חגית. חגית אינה בתו הביולוגית של חסן, ואולם, עוד כשהיתה אימה בהיריון היא שבה לחיות במחיצת חסן. סמוך לאחר שנולדה הותירה האם את חגית ברשותו של חסן. מאז נולדה, ועד שנישאה לאחרונה, גידל חסן את חגית כבתו ודאג לה לכל צורכה. הוא הציג אותה כבתו והיא מכנה אותו "אבא". מדובר בהורות פסיכולוגית על כל המשתמע מכך. הדבר נעשה בידיעת הרשויות באילת ובברכתן.

מעמדו של חסן לא הוסדר בישראל ובאף מדינה אחרת מעולם. תיקונים שחלו בדין הישראלי החמירו את מצבו. ביטוח הבריאות הפרטי, שנאלץ לרכוש לאחר שחוק ביטוח בריאות ממלכתי הוחל רק על בעלי מעמד בישראל, לא כיסה כמעט דבר, ומצבו הרפואי התדרדר. גם בביטוח הלאומי הפסיק להיות מבוטח בהעדר מעמד מוסדר. חוק איסור הלבנת הון אילץ את הבנק לסגור את חשבונו. עיריית אילת הונחתה להפסיק להעסיקו בהעדר מספר זהות (וחרף זאת המשיכה).

פניותיו של חסן למשרד הפנים במהלך השנים, בבקשה להסדיר את מעמדו, נדחו כולן. חסן הגיש בקשות בעצמו ובאמצעות מקורבים, בסיוע ראש עיריית אילת ובסיוע מזכיר העירייה. מאז אוגוסט 2001 העניין נמצא בטיפול האגודה לזכויות האזרח, וגם האגודה פנתה שוב ושוב למשרד הפנים. דבר לא הועיל. בחודש ינואר 2004 הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. חסן וחגית ביקשו מבית המשפט להורות למשרד הפנים להקנות לחסן רישיון לישיבת קבע בישראל.

משרד הפנים שב ודחה את הבקשה. לדיון שהתקיים בבית המשפט בחודש ספטמבר 2004 התייצבו פרט לחסן ולחגית מכרים רבים, אשר השכימו לפנות בוקר, ועשו את כל הדרך מאילת לבאר-שבע כדי לתמוך בחסן. הוסכם, כי ייערכו בירורים נוספים ותוגש בקשה נוספת. בחודש מאי 2005, לפני חמש שנים, התבשרנו שמשרד הפנים נאות להקנות לחסן תושבות ארעית בישראל, שתוארך ללא הגבלה.

לאחר קבלת האישור נאלצנו לנהל הליך משפטי נוסף על מנת לקבוע את גילו של חסן. בית המשפט קיבל את עדותו, ופסק, שאף שאינו יודע קרוא וכתוב, ואף שהוריו לא ידעו משמעותם של תאריכים, אפשר לסמוך על כך שהוא יכול לספר מפי הוריו שנולד ב-1948. יש תאריכים שניטעים בזיכרונו של אדם, קבע בית המשפט.

חסן קיבל תעודת זהות. צילמתי אותו אוחז בה, וחיוכו מבויש. הוא היה נרגש מאוד. תמונתו תלויה דרך קבע במשרדי באגודה.

מדי שנה הוארכו רישיונותיו של חסן. בהתקרב כל מועד לחידוש הרישיון נאלצנו – חסן, חגית ואני – להתמודד עם הביורוקרטיה הבלתי נסבלת, ועם דרישות שונות ומשונות. פעם אחר פעם יכולנו להן. בשנת 2008 אף עתרנו לבג"ץ בדרישה לחדול לדרוש מחסן לנסוע מאילת לבאר-שבע כדי לחדש את הרישיונות. בעקבות עתירתו העקרונית של חסן לבג"ץ מבקשי מעמד ערבים יכולים כיום לקבל שירותים בכל לשכות משרד הפנים בדרום הארץ, ומשרד הפנים התחייב בפני בית המשפט לחדול אף מן ההפרדה הפיזית בלשכות בין מבקשי מעמד ערבים לבין מי שאינם ערבים.

בפעם האחרונה שחודש רישיונו של חסן, קיבלנו את הסכמת משרד הפנים לבחון בפעם הבאה בקשה להקנות לו מעמד של קבע. בקשה שכזו לא נספיק להגיש. מחלת הריאות ממנה סבל חסן הכריעה אותו. חסן מת והוא תושב ארעי במדינה היחידה שהיתה לו בית בארבעים השנים האחרונות.