החזרות חמות ורטובות: ישראל-מצרים, איטליה-לוב

בשבוע שעבר פסל בית הדין האירופי לזכויות אדם את הסכם ההחזרה בין איטליה ללוב, שאיפשר לאיטליה לגרש מהגרים, ובהם מבקשי מקלט, בחזרה ללוב מייד עם תפיסתם בסירות, בסמוך לפני כניסתם למים הטריטוריאליים של איטליה. בית הדין קבע כי ההחזרה ללוב מהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (נון-ריפולמונט).

התיאורים בפסק הדין מזכירים את פרשת "ההחזרה החמה" של מבקשי מקלט מישראל למצרים. משנת 2007 ועד שנת 2011 יושמה פרקטיקה, לפיה מבקשי מקלט שנתפסו בסמוך לגבול עם ישראל הוחזרו למצרים מבלי שניתנה להם גישה למערכת המקלט של ישראל. מדינת ישראל טענה, בתחילה, שמי שנתפסים בסמוך לאחר חציית הגבול כלל אינם נחשבים למי שנכנסו לישראל ומצויים בשטחה. בהמשך, לאחר שהוגשה עתירה לבג"ץ נגד הפרקטיקה, נטען, כי אולמרט ומובארק סיכמו בעל פה שלא יעונה רע למי שיוחזרו למצרים (טענה שהוכחשה על ידי משרד החוץ המצרי); כי מצרים היא מדינה בטוחה; וכי בקהיר, בירת מצרים, משרד של נציבות האו"ם לפליטים שיבחן את בקשות המקלט של המוחזרים, ויבטיח כי לא יוחזרו ממצרים למדינות המוצא שלהם. ובכלל, טענה הממשלה, אין מדובר במבקשי מקלט משום שהם אינם טוענים כי נשקפת להם סכנה עם תפיסתם על ידי כוחות צה"ל. כל זאת אף על פי שבמסגרת ההליכים בבג"ץ הוצגו על ידי העותרים אין-ספור עדויות על התעללות הצבא המצרי במוחזרים, על גירוש מבקשי מקלט על ידי מצרים למדינת מוצאם ועל כליאה ממושכת במצרים בתנאים לא אנושיים וללא גישה לנציבות האו"ם לפליטים.

במשך ארבע שנות התדיינות נמנע בג"ץ ממתן צו ביניים בזמן שמאות מבקשי מקלט גורשו למצרים באופן זה. לבסוף, לאחר המהפכה במצרים, הודיעה המדינה כי לעת הזו היא אינה מחזירה איש למצרים, אך שומרת לעצמה את הזכות לעשות זאת בעתיד. בג"ץ קבע, לאור זאת, כי העתירה הפכה לתיאורטית ואין צורך להכריע בחוקיות הפרקטיקה, תוצאה שבפועל מאפשרת למדינה להחליט בעתיד כי ניתן לשוב ולהפעיל את נוהל "החזרה חמה", ולארגונים העותרים לשוב ולעתור ולהמתין שוב במשך שנים להכרעה, בעוד אנשים מגורשים מצרימה.

ובצד השני של הים התיכון – איטליה, שהיא אחת המדינות אליהן מגיע המספר הגדול ביותר של מהגרים מאפריקה נוכח הגבול הימי שלה עם יבשת זו, חתמה בשנת 2009 על הסכם החזרה עם לוב. במענה להליכים בבית הדין האירופי לזכויות אדם, איטליה טענה שמי שנתפסים במים הבינלאומיים על ידי כלי שיט איטלקיים כלל אינם נמצאים תחום השיפוט של איטליה, ולכן איטליה אינה מחויבת כלפיהם בעקרון הנון-ריפולמונט. בנוסף היא טענה, כי קיים הסכם בכתב בין המדינות להבטחת שלומם של המוחזרים, וכי בטריפולי, בירת לוב, משרד של נציבות האו"ם לפליטים, שיבחן את בקשות המקלט של המוחזרים ויבטיח כי לא יוחזרו מלוב למדינות מוצאם. ובכלל, טענה איטליה, אין מדובר במבקשי מקלט משום שלאחר שהם נתפסים על ידי כלי השיט האיטלקים הם אינם טוענים לסכנה הנשקפת להם אם יוחזרו ללוב. כל זאת אל מול אין-ספור עדויות שהוצגו בפני בית הדין אודות גירוש מבקשי מקלט על ידי לוב למדינות מוצאם ועל כליאה ממושכת בלוב בתנאים בלתי אנושיים וללא גישה לנציבות האו"ם לפליטים.

במסגרת ההליכים, איטליה הודיעה לבית הדין, כי הפרטיקה של החזרה ללוב נפסקה לאחר המהפכה במדינה. אף על פי כן, בית הדין פסק בשבוע שעבר, כי הפרקטיקה מנוגדת לדין הבינלאומי, וכי איטליה מחויבת לפצות כספית את מי שהוחזרו ללוב, אם ניתן לאתרם. בית הדין קבע, כי העובדה שאדם אינו טוען בסמוך לאחר תפיסתו, מיד לאחר שחצה את הים, כי נשקפת לו סכנה אם יוחזר, אינה מעידה על כך שאינו מבקש מקלט, וכי מכל מקום, נוכח העובדה שאיטליה ידעה או היתה צריכה לדעת מה קורה למוחזרים בלוב, היא אינה יכולה לעצום את עיניה גם כאשר אדם אינו טוען לסכנה אם יוחזר. בית הדין הוסיף, כי אי אפשר לקבל את טענת איטליה, לפיה אין חובות משפטיות כלפי מי שנמצאים בידי כוחות שיטור הים האיטלקיים אם הם מצויים במים בינלאומיים. בנוסף, בית הדין קבע כי נוכח תנאי המעצר הבלתי אנושיים בלוב, העדר מערכת מקלט עצמאית בלוב והישענות על נציבות האו"ם לפליטים, שאינה גוף שלטוני, כמו גם העדויות אודות החזרת מבקשי מקלט מלוב למדינות מוצאם, החזרה ללוב היא הפרה של ההתחייבויות הבינלאומיות של איטליה, מהווה הפרה של עקרון הנון-ריפולמונט, והיא אסורה. מספרם הגדול של אלה המנסים להיכנס לאיטליה, פסק בית הדין, גם אם הוא מטיל עליה נטל משמעותי, אינו יכול לשמש תואנה לכיפוף חובותיה המשפטיות. כל כך פשוט.