ביקורת קפדנית
בשנים האחרונות שבעו ראשי הממשלות השונים שכיהנו כאן מביקורתו הצולפת של השופט בדימוס מיכה לינדשטראוס, מבקר המדינה העתיד לפרוש בקיץ הקרוב. כמועמד המועדף על ראש הממשלה עלה בתקשורת שמו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא.
לאחרונה, עם מינויו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון, החליף אותו השופט שפירא בדיונים בעתירות מינהליות. פסקי הדין המינהליים הראשונים של השופט שפירא עשויים לאפשר הצצה במה שאולי צפוי לנו בעידן שלאחר המבקר הנשכני לינדנשטראוס.
בפסק דין, שניתן לאחרונה בעניינם של מבקשי מקלט קולומביאניים, שנציבות האו"ם לפליטים מצאה שנשקפת להם סכנת חיים במדינת מוצאם, אך משרד הפנים בחר לגרשם (תיק שהיינו מעורבים בו), עמד השופט שפירא על כך שהגישה לפיה "על הערכאה השיפוטית לקיים בדיקה מחמירה (rigorous) של ההחלטה, וזאת לאור העובדה שהחלטות אלה עוסקות בערכים הבסיסיים ביותר", ולפיה על בית המשפט לקיים הערכה משלו של העובדות, שעליהן הסתמכה הרשות, תואמת את עמדת המשפט הישראלי.
אכן, מילים כדורבנות, שאחריהן מצופה ביקורת קפדנית של החלטת משרד הפנים ושל העובדות שבבסיסה, ממש כפי שהיינו מצפים ממבקר מדינה עצמאי. ואולם, בחלקו של פסק הדין, שכותרתו "הכרעה", לא משתקפת בחינה כלשהי של הטענות העובדתיות, של הפגמים, שטוענים מבקשי המקלט ונציבות האו"ם לפליטים שנפלו בהליכים, או של הנגדה של עמדות הצדדים והכרעה ביניהן. בחלק זה מסתפק השופט שפירא באמירה "דין העתירה להידחות. לא מצאתי, כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, או כי נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המינהלי אשר דורש את התערבותו של בית-המשפט. כך גם לא אוכל להתערב בקביעת המשיב בדבר אי-אמינות גרסת העותרים. מסקנתו נסמכה על תשתית הראיות המנהליות שהונחו לפניו". הוא אף מטיל על העותרים (כאמור – מבקשי מקלט שעתרו לבית המשפט בשל חשש לחייהם, שאומת על ידי נציבות האו"ם לפליטים) הוצאות בגובה 5,000 ש"ח.
לא חולף שבוע, ובפסק דין שני, העוסק במבקשי מקלט, חוזר השופט שפירא על השקפת עולמו, לפיה בתיקי מקלט יש צורך בביקורת קפדנית על החלטת משרד הפנים ובחינה מחמירה של העובדות. ואולם, פעם נוספת, בפרק ההכרעה אין בחינה של העובדות אלא הסתפקות במילים המוכרות: "לא מצאתי, כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, או כי נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המנהלי אשר דורש את התערבותו של בית-המשפט. כך גם לא אוכל להתערב בקביעת המשיב בדבר אי-אמינות גרסת העותרים. מסקנתו נסמכה על תשתית הראיות המנהליות שהונחו לפניו". זאת בתוספת אמירה, בדבר הכלל הרגיל במשפט המינהלי בדבר אופן בחינת ראיות שהסתמכו עליהן רשויות מינהליות (שלא ברור כיצד עולה בקנה אחד עם אמירתו הקודמת בדבר האופן הקפדני בו על בית המשפט לבחון את החלטת הרשות וראיותיה). גם כאן פסק הדין נחתם בהטלת הוצאות של 5,000 ש"ח על העותרים.
יומיים לאחר מכן, והפעם במסגרת פסק דין שלישי בעתירה בשם מבקש מקלט, חוזר השופט שפירא על המילים המוכרות: "לא מצאתי כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, או כי נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המינהלי אשר דורש את התערבותו של בית המשפט. כך גם לא אוכל להתערב בקביעת המשיב בדבר אי אמינות גרסת העותרים. מסקנתו נסמכה על תשתית הראיות המנהליות שהונחו לפניו." הפעם הוא סוטה מאמירותיו בדבר "הבחינה המחמירה" הנדרשת, וקובע כי התערבות בהחלטה לדחות בקשות מקלט תיעשה רק "בנסיבות חריגות". גם הפעם – 5,000 ש"ח.
בפסק דין, שניתן לאחרונה בעניינם של מבקשי מקלט קולומביאניים, שנציבות האו"ם לפליטים מצאה שנשקפת להם סכנת חיים במדינת מוצאם, אך משרד הפנים בחר לגרשם (תיק שהיינו מעורבים בו), עמד השופט שפירא על כך שהגישה לפיה "על הערכאה השיפוטית לקיים בדיקה מחמירה (rigorous) של ההחלטה, וזאת לאור העובדה שהחלטות אלה עוסקות בערכים הבסיסיים ביותר", ולפיה על בית המשפט לקיים הערכה משלו של העובדות, שעליהן הסתמכה הרשות, תואמת את עמדת המשפט הישראלי.
אכן, מילים כדורבנות, שאחריהן מצופה ביקורת קפדנית של החלטת משרד הפנים ושל העובדות שבבסיסה, ממש כפי שהיינו מצפים ממבקר מדינה עצמאי. ואולם, בחלקו של פסק הדין, שכותרתו "הכרעה", לא משתקפת בחינה כלשהי של הטענות העובדתיות, של הפגמים, שטוענים מבקשי המקלט ונציבות האו"ם לפליטים שנפלו בהליכים, או של הנגדה של עמדות הצדדים והכרעה ביניהן. בחלק זה מסתפק השופט שפירא באמירה "דין העתירה להידחות. לא מצאתי, כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, או כי נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המינהלי אשר דורש את התערבותו של בית-המשפט. כך גם לא אוכל להתערב בקביעת המשיב בדבר אי-אמינות גרסת העותרים. מסקנתו נסמכה על תשתית הראיות המנהליות שהונחו לפניו". הוא אף מטיל על העותרים (כאמור – מבקשי מקלט שעתרו לבית המשפט בשל חשש לחייהם, שאומת על ידי נציבות האו"ם לפליטים) הוצאות בגובה 5,000 ש"ח.
לא חולף שבוע, ובפסק דין שני, העוסק במבקשי מקלט, חוזר השופט שפירא על השקפת עולמו, לפיה בתיקי מקלט יש צורך בביקורת קפדנית על החלטת משרד הפנים ובחינה מחמירה של העובדות. ואולם, פעם נוספת, בפרק ההכרעה אין בחינה של העובדות אלא הסתפקות במילים המוכרות: "לא מצאתי, כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, או כי נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המנהלי אשר דורש את התערבותו של בית-המשפט. כך גם לא אוכל להתערב בקביעת המשיב בדבר אי-אמינות גרסת העותרים. מסקנתו נסמכה על תשתית הראיות המנהליות שהונחו לפניו". זאת בתוספת אמירה, בדבר הכלל הרגיל במשפט המינהלי בדבר אופן בחינת ראיות שהסתמכו עליהן רשויות מינהליות (שלא ברור כיצד עולה בקנה אחד עם אמירתו הקודמת בדבר האופן הקפדני בו על בית המשפט לבחון את החלטת הרשות וראיותיה). גם כאן פסק הדין נחתם בהטלת הוצאות של 5,000 ש"ח על העותרים.
יומיים לאחר מכן, והפעם במסגרת פסק דין שלישי בעתירה בשם מבקש מקלט, חוזר השופט שפירא על המילים המוכרות: "לא מצאתי כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות, או כי נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המינהלי אשר דורש את התערבותו של בית המשפט. כך גם לא אוכל להתערב בקביעת המשיב בדבר אי אמינות גרסת העותרים. מסקנתו נסמכה על תשתית הראיות המנהליות שהונחו לפניו." הפעם הוא סוטה מאמירותיו בדבר "הבחינה המחמירה" הנדרשת, וקובע כי התערבות בהחלטה לדחות בקשות מקלט תיעשה רק "בנסיבות חריגות". גם הפעם – 5,000 ש"ח.
