על עבירות של שחיתות מוסרית וגבולות הרטרואקטיביות

בית המשפט העליון בארה"ב, קבע השבוע שתיקון החקיקה משנת 1996, המאפשר למנוע כניסה לארה"ב של תושבי קבע אמריקאים אם הורשעו בעבירה של "שחיתות מוסרית", לא יחול על מי שהורשעו בביצוע העבירה לפני כניסתו לתוקף של החוק. היבט זה של החוק, יש להדגיש, חל רק על תושבי קבע שיוצאים מארה"ב וחוזרים אליה.

מעברי גבול הם מקומות מוזרים. אם גבולות הם הקווים, שתוחמים את הטריטוריה, בה מדינות סבורות שהן יכולות להפעיל את ריבונותן, הרי שמעברי גבול הם הנקודות, שבהן מדינות סבורות שהן יכולות לעשות כרצונן ולהציג כל מפגן ספקטקולרי, שיביא לידי ביטוי את אשליית ריבונותן.

בארה"ב מוטב להם לתושבי הקבע להישמר ממעברי גבול. בהתאם לחקיקה משנת 1996, תושבי קבע של ארה"ב (גם אם הם חיים בארה"ב עשרות שנים), שהורשעו בגין עבירות שיש בהן "שחיתות מוסרית", עשויים לאבד את מעמדם, אבל רק אם יפלרטטו עם מעברי הגבול. יכול תושב קבע של ארה"ב להיות מורשע בעבירה כזו ולשבת עוד עשרות שנים, אפילו עד סוף חייו, בארה"ב מבלי לצאת את גבולותיה, ולעולם לא יאבד את מעמדו. ואז, יום אחד, שנים רבות לאחר שכבר השתקם, הוא עשוי לנסוע לכמה ימים, אפילו לכמה שעות, אל מחוץ לגבולות ארה"ב, וכאשר יעשה דרכו בחזרה לארה"ב, אל ביתו, אל משפחתו וחבריו, אל המקום בו הוא תושב קבע, יודיע לו בקר הגבול – חל איסור על כניסתך לארה"ב, ולא תוכל לשוב עוד.

אגב, לפני החקיקה משנת 1996, שרר מצב משפטי שנקבע בפסק דין משנת 1963. פסק הדין עסק בתושב קבע של ארה"ב שיצא ממנה למקסיקו למספר שעות, וכניסתו מחדש לארה"ב נאסרה בשל עילה שהייתה קבועה באותה עת בחוק: "בעל אישיות פסיכופטית". במקרה של אותו תושב קבע – היותו הומו. בית המשפט קבע, שכאשר תושב קבע יוצא לפרק זמן קצר מארה"ב הוא אינו צריך לעבור הליכי כניסה מחדש עם שובו. מצב משפטי זה שונה בחקיקה משנת 1996 לגבי סוגים מסוימים של תושבי קבע, למשל מי שעברו עבירות שיש בהן "שחיתות מוסרית".

בפסק הדין שניתן השבוע על ידי בית המשפט העליון בארה"ב נדון עניינו של פנאגיס ורטלס. ורטלס נולד ביוון, אך חי בארה"ב יותר משלושים שנה, מאז שנת 1979. בשנת 1994 ורטלס הורשע, לפי הודאתו, בסיוע לזיוף המחאות, ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר. לו יכול היה לדעת ששנתיים לאחר מכן החוק יתוקן, ויביא לביטול האפשרות שיוכל לחזור לארה"ב אם ייצא ממנה, מי יודע, אולי היה מנסה להילחם על חפותו ואולי היה מנסה להגיע להסדר טיעון אחר, במסגרתו היה מורשע בעבירה שאינה נחשבת לכזו שיש בה "שחיתות מוסרית". אבל ורטלס, כמו מי שהרשיעו אותו לפי הודאתו, לא יכול היה לדעת.

ורטלס ריצה את עונשו, שוחרר מן הכלא, חזר להיות תושב מן השורה ולא הסתבך עוד עם החוק. שנים רבות הוא חי בארה"ב, עד שיום אחד, בשובו לארה"ב מנסיעה קצרה בת שבוע ימים, הודיע לו בקר הגבול – לא תשוב עוד לביתך משום שלפני שנים הורשעת בעבירה פלילית.

שופטי הרוב, שחוות דעתם נכתבה על ידי השופטת באדר-גינסבורג, קבעו כי אי אפשר להחיל את ההגבלה רטרואקטיבית, וכי אי אפשר למנוע כניסה ולשלול תושבות קבע של אדם, שהורשע בעבירה של "שחיתות מוסרית" לפני חקיקת החוק בשנת 1996. באחת מהערות השוליים מבהירה באדר-גינסבורג, שעמדת המדינה, לפיה ניתן למנוע כניסתם של אנשים כמו וראלס ולשלול את תושבותם, מהווה החלה רטרואקטיבית של החוק, משום שאין מדובר בחוק שנועד להתמודד עם סכנה הנשקפת מן התושב בהווה. למסקנה זו היא מגיעה בהתבסס על קיומה של הבחנה בין העדר האפשרות לשלול תושבות של מי שלא יצא מארה"ב לבין האפשרות לשלול אותה ממי שיצא. עצם הפעולה של נסיעה לחו"ל וחזרה של תושב קבע אינה מסוכנת, היא קובעת, ולא סביר שהפתרון של הקונגרס לבעיית נוכחותם של תושבי קבע מסוכנים בארה"ב היא הרתעתם דווקא מפני יציאה את גבולות הארץ בשל חשש שלא יתאפשר להם לחזור.

דבריה האחרונים של באדר-גינסבורג נכתבו, אמנם, בקשר לשאלת הרטרואקטיביות של החוק, אך הם לא יכולים שלא להעלות את התהייה בדבר העדרו של הגיון כלשהו מאחורי החוק. הדברים מהדהדים בדעת המיעוט של השופט סקליה, שהתריס כלפי שופטי הרוב, כי אם החוק נטול הגיון אין לכך קשר לשאלת תחולתו הרטרואקטיבית, ואולי מסיבה זו הוא כלל אינו חוקתי (אמר ולא באמת התכוון).

מעברי גבול הם מקומות מוזרים.