שלושים ותשע מעלות
לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עד כמה אני שונא את הנסיעה לכלא קציעות, עד כמה מתסכלת השהייה שם, אפילו למבקר לרגע שיודע שבסוף היום הוא ימצא את עצמו חופשי ומוגן בתל-אביב, ועד כמה מבקשי המקלט, שכלואים שם ימים ארוכים ללא ידיעה עד מתי, מיואשים. אף על פי שאני יודע שהדבר הנכון הוא לבקר שם שוב ושוב, לעתים קרובות ככל האפשר, אני ממעט לעשות זאת לאחרונה, למען השקט הנפשי שלי. כי אף על פי שבשלוש השנים שחלפו מאז שפכתי כאן את מררתי רוב סגל שירות בתי הסוהר במקום התחלף, המצב בכלא המדברי הזה רק החמיר.
אבל לפעמים אין ברירה, וכך היה אתמול כשמסי, יובל ואני נאלצנו לנסוע למקום הנורא הזה. שלושים ותשע מעלות, כך העיד מד החום במכונית של יובל רגע לפני שיצאנו ממנה, ואנחנו ממתינים ברחבה במרכז הכלא ההולך וגדל. בכיוון צפון (או שכך לפחות נדמה לי) נוספו כבר מבנים דו קומתיים לכליאת מבקשי מקלט נוספים. העצורים במקום כלואים כעת לפי החוק למניעת הסתננות החדש, שמאפשר מעצר מינהלי בלתי מוגבל בזמן (או לפרק זמן מינימאלי של שלוש שנים). בחודשיים שחלפו מאז החלו הרשויות לעשות שימוש במנגנון המעצר הדרקוני החדש הזה, לא שוחרר אף לא אדם אחד. בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת שיפוטית על מעצרם של מבקשי מקלט לפי החוק למניעת הסתננות, הפך לחותמת גומי בעקבות החוק החדש. בפועל, כלל אין נסיבות שבהן החוק מאפשר לו לשחרר עצורים, ולכן כל שנותר לדיינים לעשות הוא לראות עצור אחרי עצור אחרי עצור, לשמוע את סיפורו, ולהודיע לו שלא נותר להם אלא לאשר את צו המעצר.
הטמפרטורה בלתי נסבלת ברחבה המרכזית, ואפשר רק לנחש מה התחושה באגפי הכליאה, ובמיוחד בזה של הנשים והילדים, המוחזקים באוהלים בקיץ הלוהט הזה. רוב העצורים הם אריתראים. "הם לא פליטים", אומרים לנו שר הפנים וראש הממשלה, ובאותה נשימה מודים שאי אפשר לגרש אותם משום שגירוש יעמיד אותם בסכנת חיים. המחנה, אם כן, הוא לא מחנה שנועד לגרש מישראל "שוהים שלא כדין", אלא מחנה שנועד להתיש ולייאש את מבקשי המקלט שאינם מיועדים לגירוש.
המחנה מתיש ומייאש גם אותנו. רוב האריתראים שנמצאים כאן עברו עינויים קשים במשך חודשים ארוכים על ידי המבריחים בסיני במטרה לסחוט כסף ממשפחותיהם. רוב האריתראיות נאנסו בברוטליות שוב ושוב ושוב במשך חודשים על ידי המבריחים בסיני. מבקש המקלט הראשון שאנחנו מראיינים מספר לנו על איזוק בידיים וברגליים, שוקים חשמליים, כיבוי סיגריות בוערות על זרועותיו, תלייה מהזרועות וצריבה באמצעות מוטות ברזל מלובן. התיאורים הללו הם תיאורים שמוכרים לנו היטב משיחות עם מבקשי מקלט, מדו"ח של רופאים לזכויות אדם ומדו"ח של מוקד סיוע לעובדים זרים, אבל התיאור בגוף ראשון מחריד אותנו. אלא שכשאנחנו מגיעים למרואיין השלישי שמספר לנו את סיפורי הזוועה האלה אני כבר לוחש ליובל "compassion fatigue", ויובל מהנהן. גם ההגנות הפסיכולוגיות שלנו כבר התחילו לעבוד שוב במרץ.
בית המשפט העליון המליץ לאחרונה למדינה לקבוע נהלים בנוגע לזכויות הנתונים לאריתראים, שחל איסור על גירושם, ותשובת המדינה, שבאה לידי ביטוי בקציעות היא - "אין זכויות. כולם במעצר לנצח". אם פעם יכולנו להתנחם בכך שאזרחי אריתריאה, שאנחנו פוגשים בכלא, חוסים תחת מדיניות "ההגנה הזמנית" וישוחררו בקרוב, היום אין לנו מלים לנחם בהן את האנשים שאנחנו פוגשים. נותר לנו רק לומר להם שאנחנו לא יודעים כמה זמן הם ימתינו בגיהינום המבעבע הזה, ושאנחנו יודעים עד כמה קשה להם להיות שם (למרות שאנחנו לא באמת יודעים, וכנראה שלעולם לא נדע, בדיוק עד כמה). אפשר להניח שאם יקראו את השורות הללו במשרד הפנים ובמשרד המשפטים יחייכו בשביעות רצון, ויאמרו שזו בדיוק המטרה - אנשים יידעו שלא ישתחררו שנים כדי לשדר את המסר "אל תבואו". אך כל מי שיש לו מעט ניסיון וידע בענייני הגירה יודע שכך הדברים אינם עובדים - גדרות, כליאה, הרעבה והשפלה מעולם לא הרתיעו מהגרים מלנוע ומלהגיע, בין שמדובר בפליטים ובין שמדובר במהגרים כלכליים. הם טובים כדי להשביע את דרישותיה של דעת קהל שצמאה ליד קשה, הם טובים כדי להתנער מתחושת חוסר המעש, אבל הם אינם מונעים הגירה. משרד הפנים כבר החל להתגאות בירידה שחלה בחודש האחרון במספר הנכנסים לישראל, אבל מי שרוצה לדעת את הסיבות לדעיכה הזו, מוטב שיפנה את מבטו למה שמתרחש בחצי האי סיני ולמה שקורה בלוב. לדעיכה הזו אין קשר ללהטוטי ביבי וישי.
מסביב למתקן מתנהלות הכנות של שטח ענקי לבניית מתקן חדש, שבו יוכלו להיכלא אלפי מבקשי מקלט נוספים. לא פחות מהפרחת השממה, הפרחה שכולה רוע. כשאנחנו יוצאים אחרי יום מדכא במתקן אנחנו מצלמים קצת את העבודות מסביב, ונוסעים צפונה, משאירים את הגברים והנשים שפגשנו מאחור, במקום בו הם יישארו עוד זמן רב.
