חמלה אנושית
מאת: אסף וייצן, מוקד סיוע לעובדים זרים
השופט אליהו ביתן מבית המשפט המחוזי בבאר שבע נתן לאחרונה פסק דין בערעור שהגישה עו"ד רעיה מיילר ממוקד סיוע לעובדים זרים, והורה על המשך החזקתו במעצר של מבקש מקלט מאריתריאה, אשר הוכר כקרבן של עינויים קשים.
בין נימוקי פסק הדין מופיעה אמירה, לפיה הכרה בעינויים כטעם הומניטארי שמצדיק שחרור מהכלא עלולה להוביל לתוצאות קשות. כך לאו דווקא ביחס לאזרחי מדינת ישראל, אלא – שימו לב – כלפי מבקשי המקלט עצמם: "נראה לי שהכרה בעינויים כמו אלה המתוארים ע"י המערער כנסיבה המצדיקה שחרור ממשמורת, עלולה לגרום להתרחבות תופעת העינויים ולהחמרתה ואף להתפתחות תופעה של פגיעה עצמית של המסתננים. וגם מבחינת זו אין הדבר רצוי".
מאמירה צדקנית זו אפשר להבין שני דברים.
ראשית, נראה שגם בית המשפט מפנים, במידה מסויימת, שהכלא הישראלי הוא מקום כה נורא וכה חסר תקווה, עד שמבקשי מקלט יעשו הכל – לרבות ניסיונות לפגוע בעצמם – כדי להשתחרר ממנו. בפרט מאז נעצרים אנשים לפי החוק למניעת הסתננות.
שנית, הניסיון לנמק את ההחלטה שלא לשחרר אדם כאילו מדובר בטובתו (וטובת קבוצת מבקשי המקלט, אליה הוא משתייך) מעידה על צדקנות ופחדנות מביכה. בית המשפט מוסמך לקבוע שיש לשחרר מבקשי מקלט ממשמורת (ובערעור הופיעו שפע של סיבות משפטיות ועובדתיות לעשות כן). לחילופין, יכל הוא להבהיר שהערעור נדחה לאור האינטרסים של מדינת ישראל, שהחליטה שלא להכיר במבקשי מקלט כפליטים ולא לשחרר איש מהם. במקום זאת, אימץ בית המשפט את המחווה הרטורית הצדקנית והעלובה ביותר. השופט יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר שבהחלטתו שלא לשחרר אדם, סייע לו ולשכמותו ומנע ממבקשי מקלט תמריץ לפגוע בעצמם. הוא הורה על השארתו של אדם בכלא, ללא שנחשד בעבירה פלילית כלשהי וללא שיהווה סכנה לאיש, והכל לטובתו וכדי למנוע פגיעה, עינויים וסבל ממבקשי מקלט אחרים. מסתבר שבבית המשפט הישראלי יש לא רק צדק וצדקה, אלא גם צדיקים של ממש.
אפשר כמובן לעשות שימוש בלוגיקה הזו גם בהקשרים אחרים. אולי הכרה בזכויותיהם של בעלי מוגבלויות יוצרת תמריץ להפוך למוגבלים ופיצוי לקורבנות של עבירות מין מוביל לתופעות של תקיפות מיניות? או שמא כשמדובר באזרחי ישראל הלוגיקה הזו מפסיקה לחול?
חנה ארנדט כתבה פעם, ש"החמלה, מעצם טבעה, אינה יכולה להתעורר בנו נוכח סבלו של מעמד שלם או של עם שלם, ועוד פחות מכך - לנוכח סבלה של האנושות ככלל. היא אינה יכולה להרחיק מעבר לסבלו של אדם אחד ולהיוותר מה שהיא אמורה להיות: נשיאה משותפת בעול הסבל. כוחה נעוץ בעוצמת הרגש עצמו, המסוגל, בניגוד להיגיון, להבין רק את הפרטיקולרי, מבלי שתהא לו תפיסה של הכללי או יכולת הכללה."
ברור שבהחלטתו להותיר את מבקש המקלט במשמורת, ולמרות הנימה הצדקנית, סירב בית המשפט לזהות את הפרטיקולריות שבאדם, ומכך, דחה את האפשרות שלעולם תישאר פתוחה בפנינו: האפשרות – שהיא גם חובה וגם זכות – לגלות חמלה.
השופט אליהו ביתן מבית המשפט המחוזי בבאר שבע נתן לאחרונה פסק דין בערעור שהגישה עו"ד רעיה מיילר ממוקד סיוע לעובדים זרים, והורה על המשך החזקתו במעצר של מבקש מקלט מאריתריאה, אשר הוכר כקרבן של עינויים קשים.
מאמירה צדקנית זו אפשר להבין שני דברים.
ראשית, נראה שגם בית המשפט מפנים, במידה מסויימת, שהכלא הישראלי הוא מקום כה נורא וכה חסר תקווה, עד שמבקשי מקלט יעשו הכל – לרבות ניסיונות לפגוע בעצמם – כדי להשתחרר ממנו. בפרט מאז נעצרים אנשים לפי החוק למניעת הסתננות.
שנית, הניסיון לנמק את ההחלטה שלא לשחרר אדם כאילו מדובר בטובתו (וטובת קבוצת מבקשי המקלט, אליה הוא משתייך) מעידה על צדקנות ופחדנות מביכה. בית המשפט מוסמך לקבוע שיש לשחרר מבקשי מקלט ממשמורת (ובערעור הופיעו שפע של סיבות משפטיות ועובדתיות לעשות כן). לחילופין, יכל הוא להבהיר שהערעור נדחה לאור האינטרסים של מדינת ישראל, שהחליטה שלא להכיר במבקשי מקלט כפליטים ולא לשחרר איש מהם. במקום זאת, אימץ בית המשפט את המחווה הרטורית הצדקנית והעלובה ביותר. השופט יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר שבהחלטתו שלא לשחרר אדם, סייע לו ולשכמותו ומנע ממבקשי מקלט תמריץ לפגוע בעצמם. הוא הורה על השארתו של אדם בכלא, ללא שנחשד בעבירה פלילית כלשהי וללא שיהווה סכנה לאיש, והכל לטובתו וכדי למנוע פגיעה, עינויים וסבל ממבקשי מקלט אחרים. מסתבר שבבית המשפט הישראלי יש לא רק צדק וצדקה, אלא גם צדיקים של ממש.
אפשר כמובן לעשות שימוש בלוגיקה הזו גם בהקשרים אחרים. אולי הכרה בזכויותיהם של בעלי מוגבלויות יוצרת תמריץ להפוך למוגבלים ופיצוי לקורבנות של עבירות מין מוביל לתופעות של תקיפות מיניות? או שמא כשמדובר באזרחי ישראל הלוגיקה הזו מפסיקה לחול?
חנה ארנדט כתבה פעם, ש"החמלה, מעצם טבעה, אינה יכולה להתעורר בנו נוכח סבלו של מעמד שלם או של עם שלם, ועוד פחות מכך - לנוכח סבלה של האנושות ככלל. היא אינה יכולה להרחיק מעבר לסבלו של אדם אחד ולהיוותר מה שהיא אמורה להיות: נשיאה משותפת בעול הסבל. כוחה נעוץ בעוצמת הרגש עצמו, המסוגל, בניגוד להיגיון, להבין רק את הפרטיקולרי, מבלי שתהא לו תפיסה של הכללי או יכולת הכללה."
ברור שבהחלטתו להותיר את מבקש המקלט במשמורת, ולמרות הנימה הצדקנית, סירב בית המשפט לזהות את הפרטיקולריות שבאדם, ומכך, דחה את האפשרות שלעולם תישאר פתוחה בפנינו: האפשרות – שהיא גם חובה וגם זכות – לגלות חמלה.
