זינה הרמן, מדינת ישראל והפליטים העיראקים
לאחרונה הלכה לעולמה זינה הרמן, הנציגה הראשונה של נציבות האו"ם לפליטים בישראל. הסופר סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל, פרסם בעמוד הפייסבוק שלו בשבוע שעבר פוסט מרגש לזכרה, שבו הדגיש את הטיפול ההומניטארי לו זכו הפליטים העיראקים, שהגיעו לישראל בשנות התשעים של המאה הקודמת, מידי נציבות האו"ם לפליטים.
וכך מספר סמי מיכאל על פרשת הפליטים העיראקים כפי שהוא חווה אותה:
הדברים לזכרה של הרמן התמקדו, מן הסתם, בפועלה ובפועלו של הגוף שבמסגרתו פעלה. צידו השני של המטבע הוא הטיפול המחריד באותם פליטים בשנות התשעים על ידי מדינת ישראל. בסמוך לאחר כניסתם של הפליטים לישראל, הם נעצרו ועברו חקירה בעינויים, כשהסיבה היחידה בגינה נחשדו בכך שהם מהווים סיכון ביטחוני הייתה היותם אזרחי עיראק. אחד מחוקריהם היה החוקר הידוע לשמצה המכונה "ג'ורג'". אף על פי שנציבות האו"ם לפליטים קבעה שהם עומדים בתנאי אמנת הפליטים, מדינת ישראל התעקשה שלא להכיר בהם ככאלה. ישראל ראתה בהם סיכון ביטחוני לא בשל נתוניהם האינדיבידואליים אלא בשל אזרחותם העיראקית ולכן כלאה אותם שנים ארוכות במעצר מינהלי. גם לאחר שבית המשפט העליון אילץ את המדינה בשנת 1995 לשחרר חלק מהם (בפסק דין אל-טאיי) לאחר שנים ארוכות של מעצר, הוטלו מגבלות חמורות על חופש התנועה שלהם. המדינה סירבה לקלוט אותם כאן עד שקנדה הסכימה לקבלם לשטחה. ולפני מעט יותר משנה בית המשפט העליון פסק שאין מקום לפצות אותם בגין השנים הארוכות שישבו ללא כל סיבה במעצר מינהלי בישראל (פסק דין סעידי). היחס של מדינת לפליטים כאל חלאות אדם הוא לא חדש, הוא נעוץ אי שם בפרשת הפליטים העיראקים בשנות התשעים.
וכך מספר סמי מיכאל על פרשת הפליטים העיראקים כפי שהוא חווה אותה:
"באחד הימים, בתחילת שנות ה-90, צלצל הטלפון בביתי. מישהו פנה אלי בערבית עיראקית, ואמר שהוא עצור בכלא תל-מונד יחד עם עוד 5 חברים, שערקו מצבאו של סדאם חוסיין. במנוסתם הם חצו את הממלכה הירדנית ונכנסו לתחומה של מדינת ישראל, הסגירו עצמם לשלטונות וביקשו מקלט מדיני. החיילים נחקרו ונכלאו, וישראל אמרה לגרשם לירדן, שם ארבה להם סכנת הסגרה לעיראק ופסק דין מוות. החייל שטלפן אלי ביקש את עזרתי. נסעתי לבקרם בכלא ושמעתי את סיפורו האישי של כל אחד מהחמישה.
יצרתי קשר עם זינה הרמן ז"ל, ששימשה קורספונדנט כבוד בישראל של הנציב העליון לפליטים של האו"ם, ונפגשתי איתה במשרדה בירושלים. יצוין לזכותה של זינה הרמן שנרתמה ללא היסוס למשימה ההומאנית. בכל מאודה היא פעלה לבל יגורשו החיילים הכלואים לירדן בטרם יימצא פתרון חלופי שלא יסכן את חייהם. [...] בכוחות משותפים עם זינה הרמן, שעמלה ללא ליאות לחיפוש מדינת מקלט לפליטים הללו, יחד עם עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון, הפליטים העיראקים שוחררו מן הכלא לקיבוץ בצפון. שם עבדו והתגוררו מספר חודשים בהמתנה לטיסה לקנדה, שהואילה לקבלם כפליטים בתחומה ולהעניק להם בית."
הדברים לזכרה של הרמן התמקדו, מן הסתם, בפועלה ובפועלו של הגוף שבמסגרתו פעלה. צידו השני של המטבע הוא הטיפול המחריד באותם פליטים בשנות התשעים על ידי מדינת ישראל. בסמוך לאחר כניסתם של הפליטים לישראל, הם נעצרו ועברו חקירה בעינויים, כשהסיבה היחידה בגינה נחשדו בכך שהם מהווים סיכון ביטחוני הייתה היותם אזרחי עיראק. אחד מחוקריהם היה החוקר הידוע לשמצה המכונה "ג'ורג'". אף על פי שנציבות האו"ם לפליטים קבעה שהם עומדים בתנאי אמנת הפליטים, מדינת ישראל התעקשה שלא להכיר בהם ככאלה. ישראל ראתה בהם סיכון ביטחוני לא בשל נתוניהם האינדיבידואליים אלא בשל אזרחותם העיראקית ולכן כלאה אותם שנים ארוכות במעצר מינהלי. גם לאחר שבית המשפט העליון אילץ את המדינה בשנת 1995 לשחרר חלק מהם (בפסק דין אל-טאיי) לאחר שנים ארוכות של מעצר, הוטלו מגבלות חמורות על חופש התנועה שלהם. המדינה סירבה לקלוט אותם כאן עד שקנדה הסכימה לקבלם לשטחה. ולפני מעט יותר משנה בית המשפט העליון פסק שאין מקום לפצות אותם בגין השנים הארוכות שישבו ללא כל סיבה במעצר מינהלי בישראל (פסק דין סעידי). היחס של מדינת לפליטים כאל חלאות אדם הוא לא חדש, הוא נעוץ אי שם בפרשת הפליטים העיראקים בשנות התשעים.
