בית הדין לעבודה כמגן המהגרים

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

לאחרונה עלתה לכותרות תכניתו של צוות ממשלתי לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה. נראה שבבסיס רעיון זה, החוזר אחת לכמה שנים מצד ארגוני מעסיקים או משרד האוצר, עומדת העמדה שבתי הדין לעבודה מיטיבים עם עובדים על חשבון המעבידים.

אני בספק אם יש ממש בעמדה זו, אבל לא בסוגיה זו באתי לדון. הנקודה שברצוני להדגיש הינה שביחס למהגרים, אכן מערכת בתי הדין לעבודה היתה, באופן יחסי, אוהדת יותר ממערכות אחרות – שיפוטיות (לדוגמה: בתי המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון), ולא-שיפוטיות גם יחד.

בית הדין הארצי לעבודה (C: Golf Bravo)

בית הדין לעבודה הניח כמובן מאליו, כבר בתיקי העובדים-המהגרים הראשונים שהגיעו לפתחו, שדיני העבודה הקוגנטיים חלים על כל עובד בישראל – יהא הוא ישראלי או זר, ויהא אשר יהא הסטטוס שלו בעיני משרד הפנים ("חוקי" או "לא חוקי"). גישה זו, קריטית מבחינת כוח המיקוח של העובדים-המהגרים אל מול המעסיקים, וגם מבחינת השמירה על האטרקטיביות של עובדים ישראלים בעיני המעסיקים (לבל השחיקה בזכויותיהם של הזרים תביא להוזלת עבודתם, ולהעדפתם על פני העובדים הישראלים), לא תמיד נתפסה כמובנת מאליה על ידי בית המשפט העליון. כך, למשל, בפרשת גלוטן קבע השופט ריבלין ש"[אינו] משוכנע שמדובר בעמדה אשר לעולם אין להרהר אחריה", וכי יתכן שדווקא טובתם של הזרים היא שיוכלו לוותר על זכויותיהם על פי משפט העבודה המגן, שהרי כך או כך מדובר בתנאים מועדפים ביחס לאלה ששוררים בארצות מוצאם.

למעשה, שנים לפני שטרח בית המשפט העליון להתייחס לסוגיית מעמדם וזכויותיהם של המהגרים בישראל, היה זה בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע כי "ההגנה על זכויותיהם של העובדים הזרים כפרטים חלשים ופגיעים השוהים בקרבנו מתחייבת מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא חיונית לשימור אופייה המוסרי של המדינה". בית הדין הדגיש עוד באותה פרשה את החשיבות לפתוח לרווחה את דלתותיו בפני מהגרי עבודה, שכן: "בפני העובדים הזרים ניצב מגוון מכשולים המקשים על גישתם אל מערכת בתי-הדין. על מכשולים אלה ניתן למנות את מחסום השפה, המחסור באמצעים כלכליים ואי הכרת המערכת המשפטית על כלליה. לאמור, יש להוסיף את העובדה שהעובדים הזרים תלויים במעסיקם לא רק כמקור פרנסה, אלא גם כמי שמחזיק ברישיונות השהייה שלהם בארץ. כתוצאה מכך, עמידתו של עובד זר על זכויותיו עלולה להוביל להפסקת עבודתו ולגירושו מהארץ. משכך, יש להימנע ככל הניתן מהערמת מכשול נוסף על דרכם של עובדים זרים במימוש זכויותיהם בבית הדין".

בתי הדין לעבודה, לרבות בית הדין הארצי, היו מבין הראשונים שעמדו על תופעת עיכוב דרכוניהם של מהגרים בידי מעסיקיהם, ועל הפוטנציאל הפוגעני הרב שטמון בפרקטיקה זו. בזכות תיעוד חוזר ונשנה של התנהגות זו מצד מעסיקים, נאלצו רשויות המדינה לטפל בבעייה (לאחר שהופעל עליהן לחץ רב מצד ארגוני החברה האזרחית), וכיום התופעה פחתה באופן ניכר. בית הדין הארצי לעבודה גם לא חסך שבטו מרשויות המדינה, אשר בטרמינולוגיה שלהן – כמו גם במעשיהן – התייחסו אל מהגרי העבודה כקניין. השופטת ארד כתבה בהקשר זה בפסק דין: "יש לעקור מן השורש התייחסות אל העובדים הזרים הנוטשים את מקום עבודתם כ'ברחנים'. דרך התבטאות זו, המעלה על הדעת תקופות אפלות בבחינת 'אוהל הדוד תום', דינה להיעקר ולא תישמע עוד במקומותינו". שלוש שנים מאוחר יותר הוציא שר הפנים דאז, אופיר פינס פז, הנחייה לעובדי משרדו לחדול משימוש בביטוי זה.

לסיכום, מעבר לעניין המניע הרקוב שעומד בבסיס ההצעה לבטל את מערכת בתי הדין לעבודה, וההשלכות הבעייתיות שביישומה (בעיקר מבחינת הנגישות לערכאות של עובדים חלשים במיוחד), יש לתת את הדעת על כך שמדובר בהצעה לבטל את אחד הגופים היחידים בישראל שנהג, באופן יחסי, להושיט סעד למהגרי עבודה שזכויותיהם נפגעו. ובימינו אנו, עצם ההכרה שיש לזרים זכויות בישראל היא בבחינת דבר שאינו מה בכך; מקל וחומר – הנכונות להגן עליהן.