מדריך לפליטה הלסבית: כך תעמדי במבחן הדילדו
כשאוסקר ויילד כתב את המסה "האמת של המסכות" על המשמעויות המטאפיסיות של ביגוד ואביזרים במחזותיו של שייקספיר, הוא ודאי לא תיאר לעצמו שלסביות, המבקשות מקלט באנגליה בשל רדיפה במדינות מוצאן, תצטרכנה לגלות בקיאות בכתביו כמו גם באביזרים מסוג אחר, שספק אם נעשה בהם שימוש במחזות שייקספירים. אלא שמסתבר שלאחרונה חוסר בקיאות ביצירותיו או באופן השימוש בדילדואים עלול להביא לשליחת לסביות אל מותן.
נחזור שני צעדים לאחור. מערכת המקלט של אנגליה נחשבת לקשוחה יחסית למערכות מקלט רבות ב"מערב" (מיותר לציין, כמובן, שבהשוואה למערכת המקלט של מדינת ישראל היא חלומה של כל מבקשת מקלט - בשנה שעברה עמדו שעורי ההכרה בפליטים באנגליה על 25.1% או 5,461 במספרים מוחלטים, לעומת פחות מ-0.1% בישראל). להבדיל מישראל, בה לא הוכר עד היום אף אדם כפליט על רקע רדיפה על בסיס נטייה מינית או זהות מגדר, לא מעט מבקשי מקלט הוכרו על רקע זה באנגליה. אולם, עד שנת 2010, מבקשי מקלט שטענו לרדיפה על רקע נטייה מינית או זהות מגדר נאלצו לעמוד במבחן שתוצאותיו הן שרירותיות לחלוטין. מבקשי מקלט שטענו לרדיפה על רקע נטייה מינית נדרשו להוכיח, בין השאר, כי אם במדינת מוצאם יוכלו להסתיר את נטייתם המינית ולהימנע מרדיפה, דרישת ההסתרה בעניינם האינדיבידואלי היא "בלתי סבירה". רק במקרים בהם ההסתרה אינה סבירה הסכימו רשויות המדינה להכיר באדם כפליט. המבחן כונה על ידי רבים "מבחן אנה פרנק" - באלו נסיבות סביר או לא סביר לדרוש מאנה פרנק להסתתר בעליית הגג כדי להימנע מרדיפה?
כל זה השתנה בשנת 2010, כשבית המשפט העליון הבריטי (לשעבר בית הלורדים) פסל את המבחן האמור. בפסק דין שעסק במבקש מקלט איראני ובמבקש מקלט קמרוני, נקבע כי אין להציב בפני מבקשי מקלט חובה להסתיר את נטייתם המינית על מנת להימנע מרדיפה. בית המשפט קבע באותו עניין שגם אם ההנחה היא שאדם שיגורש לא יירדף משום שהוא צפוי לחיות "בדיסקרטיות", אין בכך כדי להביא לדחיית בקשת המקלט שלו.
המבחן החדש להכרעה בבקשות מקלט על רקע נטייה מינית, שבית המשפט העליון יצר, אינו נקי מקשיים, אך לכך ניאלץ להקדיש פוסט אחר ולא ניכנס כאן לפרטיו של מבחן זה. נאמר רק שגם המבחן החדש סב על ציר של הבחנות דיכוטומיות בין "ארון" ל"חשיפה" ובין "דיסקרטיות" שמקורה ברדיפה ל"דיסקרטיות" שמקורה ב"טעמים חברתיים או משפחתיים אחרים". הוא נוקט בהבחנות נוספות שספק אם מייצגות את החוויות של מיעוטים מיניים נרדפים או של גורמים רודפים. אבל על כל אלה (אולי) בפעם אחרת.
למרות הקשיים שהמבחן החדש מציב, פסק הדין שיפר באופן משמעותי את מצבם של מי שמבקשים מקלט על רקע נטייה מינית או זהות מגדר, ועקר את הרעיון לפיו אדם שיכול להימנע מרדיפה על ידי הסתרה צריך לעשות זאת, ואינו זכאי למקלט. אחד הקטעים המשעשעים בפסק דינו של הלורד הופ הוא הפסקה בה הוא כותב (בתרגום חופשי): "ממש כשם שגברים הטרוסקסואלים חופשיים ליהנות ממשחקי רוגבי, משתיית בירה ומדיבור עם חבריהם על בנות, כך גברים הומוסקסואלים חופשיים ליהנות ממופעי קיילי, לשתות קוקטיילים צבעוניים ואקזוטיים ולדבר על בנים עם חברותיהם הסטרייטיות". כותבים חסרי הומור אחדים ביקרו אמנם את "מבחן קיילי מינו" כסטריאוטיפי וכמבחן שאינו מתיישב עם הראציונלים של דיני הפליטים (כך, למשל, מאמרו הרציני עד אימה של ג'יימס הת'אווי, Queer Cases Make Bad Law). אך ברור שמדובר בהמחשה של הזכות המוגנת אליה פסק הדין מתייחס - הזכות לחיות באופן פתוח וחופשי ולהתנהג גם באופן שאינו מתיישב בהכרח עם מה שנתפש כהתנהגות הטרונורמטיבית. מעבר לכך, ברור שלפחות בחלק מן המקרים רדיפה אינה תוצאה של אקטים מיניים שאדם מבצע אלא של התנהגות חברתית שאינה מתיישבת עם התפקיד המגדרי המצופה ממנו.
אך לאחרונה הסתבר שלאחר שבית המשפט העליון הרחיב את זכותם של להטבק"ים למקלט, הרשויות הבריטיות מחפשות דרכים לצמצם את מספר הזכאיות. "מבחן הדיסקרטיות", שהוחלף ב"מבחן קיילי מינו", הוחלף כעת ב"מבחן הדילדו".
במחקר, המבוסס על ראיונות עם מבקשות מקלט לסביות, שפרסמה לאחרונה קלייר בנט מאוניברסיטת סאות' האמפטון בבריטניה, עולה ש"מבחן הדילדו" זוכה לפופולריות רבה. על מנת להוכיח כי הן לסביות, מבקשות מקלט נתבקשו על ידי פקידי הגירה ועל ידי שופטי הגירה לספר באלו צעצועי מין הן משתמשות. מבקשת מקלט מפקיסטן התבקשה על ידי שופט הגירה לספר לאלו מועדונים היא יוצאת, והוא אף פקפק בהיותה לסבית לאחר שסיפרה שאינה משתתפת במצעד הגאווה. מבקשת מקלט מאוגנדה נשאלה שאלות אודות כתבי אוסקר ויילד, למבקשת מקלט מג'מייקה נאמר שהיא "לא נראית לסבית", ועוד ועוד.
אגב פרקטיקות מרנינות לבחינת נטייה מינית, עד לאחרונה נהגה צ'כיה להעריך את אמינותם של מבקשי מקלט שטענו כי הם הומואים באמצעים פאלומטריים - חיבור איבר מינם למכשיר המודד שינויים בזרימת הדם בתגובה לתמונות פורנוגרפיות של נשים ושל גברים.
הנה חתולה.
נחזור שני צעדים לאחור. מערכת המקלט של אנגליה נחשבת לקשוחה יחסית למערכות מקלט רבות ב"מערב" (מיותר לציין, כמובן, שבהשוואה למערכת המקלט של מדינת ישראל היא חלומה של כל מבקשת מקלט - בשנה שעברה עמדו שעורי ההכרה בפליטים באנגליה על 25.1% או 5,461 במספרים מוחלטים, לעומת פחות מ-0.1% בישראל). להבדיל מישראל, בה לא הוכר עד היום אף אדם כפליט על רקע רדיפה על בסיס נטייה מינית או זהות מגדר, לא מעט מבקשי מקלט הוכרו על רקע זה באנגליה. אולם, עד שנת 2010, מבקשי מקלט שטענו לרדיפה על רקע נטייה מינית או זהות מגדר נאלצו לעמוד במבחן שתוצאותיו הן שרירותיות לחלוטין. מבקשי מקלט שטענו לרדיפה על רקע נטייה מינית נדרשו להוכיח, בין השאר, כי אם במדינת מוצאם יוכלו להסתיר את נטייתם המינית ולהימנע מרדיפה, דרישת ההסתרה בעניינם האינדיבידואלי היא "בלתי סבירה". רק במקרים בהם ההסתרה אינה סבירה הסכימו רשויות המדינה להכיר באדם כפליט. המבחן כונה על ידי רבים "מבחן אנה פרנק" - באלו נסיבות סביר או לא סביר לדרוש מאנה פרנק להסתתר בעליית הגג כדי להימנע מרדיפה?
כל זה השתנה בשנת 2010, כשבית המשפט העליון הבריטי (לשעבר בית הלורדים) פסל את המבחן האמור. בפסק דין שעסק במבקש מקלט איראני ובמבקש מקלט קמרוני, נקבע כי אין להציב בפני מבקשי מקלט חובה להסתיר את נטייתם המינית על מנת להימנע מרדיפה. בית המשפט קבע באותו עניין שגם אם ההנחה היא שאדם שיגורש לא יירדף משום שהוא צפוי לחיות "בדיסקרטיות", אין בכך כדי להביא לדחיית בקשת המקלט שלו.
המבחן החדש להכרעה בבקשות מקלט על רקע נטייה מינית, שבית המשפט העליון יצר, אינו נקי מקשיים, אך לכך ניאלץ להקדיש פוסט אחר ולא ניכנס כאן לפרטיו של מבחן זה. נאמר רק שגם המבחן החדש סב על ציר של הבחנות דיכוטומיות בין "ארון" ל"חשיפה" ובין "דיסקרטיות" שמקורה ברדיפה ל"דיסקרטיות" שמקורה ב"טעמים חברתיים או משפחתיים אחרים". הוא נוקט בהבחנות נוספות שספק אם מייצגות את החוויות של מיעוטים מיניים נרדפים או של גורמים רודפים. אבל על כל אלה (אולי) בפעם אחרת.
למרות הקשיים שהמבחן החדש מציב, פסק הדין שיפר באופן משמעותי את מצבם של מי שמבקשים מקלט על רקע נטייה מינית או זהות מגדר, ועקר את הרעיון לפיו אדם שיכול להימנע מרדיפה על ידי הסתרה צריך לעשות זאת, ואינו זכאי למקלט. אחד הקטעים המשעשעים בפסק דינו של הלורד הופ הוא הפסקה בה הוא כותב (בתרגום חופשי): "ממש כשם שגברים הטרוסקסואלים חופשיים ליהנות ממשחקי רוגבי, משתיית בירה ומדיבור עם חבריהם על בנות, כך גברים הומוסקסואלים חופשיים ליהנות ממופעי קיילי, לשתות קוקטיילים צבעוניים ואקזוטיים ולדבר על בנים עם חברותיהם הסטרייטיות". כותבים חסרי הומור אחדים ביקרו אמנם את "מבחן קיילי מינו" כסטריאוטיפי וכמבחן שאינו מתיישב עם הראציונלים של דיני הפליטים (כך, למשל, מאמרו הרציני עד אימה של ג'יימס הת'אווי, Queer Cases Make Bad Law). אך ברור שמדובר בהמחשה של הזכות המוגנת אליה פסק הדין מתייחס - הזכות לחיות באופן פתוח וחופשי ולהתנהג גם באופן שאינו מתיישב בהכרח עם מה שנתפש כהתנהגות הטרונורמטיבית. מעבר לכך, ברור שלפחות בחלק מן המקרים רדיפה אינה תוצאה של אקטים מיניים שאדם מבצע אלא של התנהגות חברתית שאינה מתיישבת עם התפקיד המגדרי המצופה ממנו.
אך לאחרונה הסתבר שלאחר שבית המשפט העליון הרחיב את זכותם של להטבק"ים למקלט, הרשויות הבריטיות מחפשות דרכים לצמצם את מספר הזכאיות. "מבחן הדיסקרטיות", שהוחלף ב"מבחן קיילי מינו", הוחלף כעת ב"מבחן הדילדו".
במחקר, המבוסס על ראיונות עם מבקשות מקלט לסביות, שפרסמה לאחרונה קלייר בנט מאוניברסיטת סאות' האמפטון בבריטניה, עולה ש"מבחן הדילדו" זוכה לפופולריות רבה. על מנת להוכיח כי הן לסביות, מבקשות מקלט נתבקשו על ידי פקידי הגירה ועל ידי שופטי הגירה לספר באלו צעצועי מין הן משתמשות. מבקשת מקלט מפקיסטן התבקשה על ידי שופט הגירה לספר לאלו מועדונים היא יוצאת, והוא אף פקפק בהיותה לסבית לאחר שסיפרה שאינה משתתפת במצעד הגאווה. מבקשת מקלט מאוגנדה נשאלה שאלות אודות כתבי אוסקר ויילד, למבקשת מקלט מג'מייקה נאמר שהיא "לא נראית לסבית", ועוד ועוד.
אגב פרקטיקות מרנינות לבחינת נטייה מינית, עד לאחרונה נהגה צ'כיה להעריך את אמינותם של מבקשי מקלט שטענו כי הם הומואים באמצעים פאלומטריים - חיבור איבר מינם למכשיר המודד שינויים בזרימת הדם בתגובה לתמונות פורנוגרפיות של נשים ושל גברים.
הנה חתולה.
