לא זו השאלה
לרוב בתי המשפט בולעים כל טענה עובדתית, או כמעט כל טענה עובדתית, של משרד הפנים ביחס למי שבקשותיהם למעמד בישראל נדחו. דעת מיעוט של השופטת דפנה ברק-ארז במסגרת פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, חושף (חלק קטן) מטכניקות בחינת העובדות על ידי משרד הפנים. דעת המיעוט, כשהיא נקראת לאור פסק דינו של שופט הרוב אורי שהם, מבהירה גם מדוע חרף ההתנהלות הבלתי מקצועית של משרד הפנים, פנייה לבתי המשפט בדרך כלל לא תועיל. מעבר לכך, דווקא דעת המיעוט של השופטת ברק-ארז, מומחית בעלת שם למשפט מינהלי, מדגימה כיצד כללי המשפט המינהלי הקלאסיים מונעים, לרוב, בחינה אמיתית של עוולות שמבצעות רשויות המדינה.
טטיאנה, גיבורת פסק הדין, היא אזרחית אוקראינה ("נתינת" אוקראינה, מכנה אותה השופט שהם, משל מדובר היה בגיבורה מן התקופה הפיאודלית). טטיאנה קשרה קשר עם אזרח ישראל, נעצרה, גורשה לאוקראינה, נישאה לבן זוגה הישראלי וחזרה לארץ. לאחר עיכובים שונים ומשונים היא החלה ב"הליך המדורג", שבמסגרתו ניתן לה רישיון ישיבה זמני בישראל, ושאמור היה להסתיים בקבלת אזרחות בתום ארבע וחצי שנים. אלא שלפני שהסתיים ההליך בעניינה, בן זוגה נפטר.
בהתאם לנהליו, משרד הפנים קיים לטטיאנה שימוע על מנת להכריע אם מות בן זוגה צריך להביא לסילוקה מישראל או שמא יש להמשיך ולאפשר לה לשהות בארץ. בהתאם לנהלי משרד הפנים, אפשרות להישאר בישראל במקרה כזה תינתן לאישה שהוכיחה שזיקתה לישראל גדולה מזיקתה למדינת מוצאה. אלא שאיש לא טרח להסביר לטטיאנה מה עליה להוכיח. לו הייתה יודעת ששאלת זיקתה לישראל ביחס לזיקתה לאוקראינה היא שעומדת בלב מטרת השימוע, אולי הייתה מביאה ראיות בעניין זה. אבל לכי תוכיחי את זיקתך לישראל כשאת כלל לא יודעת שזו הדרישה.
במסגרת עתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טטיאנה ביקשה להוסיף ראיות ומכתבים, שלטענתה עשויים להוכיח את הטעון הוכחה. ואולם השופטת נאוה בן אור לא התירה את צירופם, משום שלא היו בפני משרד הפנים כשקיבל את ההחלטה בעניינה. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, וטטיאנה ערערה לבית המשפט העליון, שכאמור, דחה גם הוא את ערעורה.
כשקוראים את חוות דעתו של שופט הרוב אורי שהם, אפשר להבין את ההחלטה – האישה רואיינה, לא הוכיחה זיקה, שלום ולהתראות. אלא שדעת המיעוט מקלקלת את הנרטיב של השופט שהם, ואולי גם מבהירה עד כמה חשובה הבחירה השיפוטית ביחס לעובדות ששוות התייחסות בפסק הדין לעומת העובדות שאין צורך להזכירן כלל. השופטת ברק-ארז מספרת לנו שעורך השימוע כלל לא שאל שאלות מתאימות כדי לשפוך אור על שאלת הזיקה של טטיאנה לישראל. השופטת ברק-ארז עומדת על כך ש"לא ברור כי אמנם הובהר [לטטיאנה] שהשאלה העיקרית, שתחרוץ את גורל הישארותה של המערערת בישראל, היא זיקתה המהותית לישראל ולאנשים בה", על כך ש"בשאלות שהוצגו למערערת אין כדי לתת תמונה מלאה על זיקתה לישראל" ועל העובדה ש"היא לא נשאלה, וחבל שכך, על קשריה החברתיים בישראל, על מנהגי הפנאי והתרבות שלה, ובאופן כללי על הטעמים העומדים ביסוד רצונה העז להישאר בישראל". השופטת ברק-ארז הציעה לקבל את הערעור ולהורות למשרד הפנים לבחון כראוי את הבקשה, אך נותרה בדעת מיעוט.
הכללים שבתי המשפט מפעילים בביקורת על החלטות רשויות המדינה יוצרים יתרון מובנה למדינה בכל הנוגע לביסוס עובדות. להבדיל מהליך אזרחי, שבו על המדינה להוכיח בראיות טענות עובדתיות, בית המשפט המבקר הליך מינהלי מותיר מרחב כמעט בלתי מוגבל להכרעות העובדתיות של הרשות המינהלית, ויכול לדחות עתירה בלי ראייה כלשהי, אפילו ללא תצהיר של עובד מדינה שמצהיר על נכונות העובדות. להבדיל מן ההליך האזרחי, שבו צדדים רשאים להביא חוות דעת מומחה, שבית המשפט יכריע ביניהן, בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית ניתנת העדפה כמעט מוחלטת לדעתו של מומחה רק משום שהוא הובא על ידי המדינה, גם כאשר מולו עומדת חוות דעת מקצועית הפוכה.
ייתכן שיש הגיון מסוים לחלק מן הכללים הללו, אך חשוב להיות ביקורתיים כלפי השליטה המוחלטת של המדינה בנרטיב העובדתי שאנו קוראים בפסקי דין מסוג זה. מעבר לכך, בישראל דומה שבתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, צעדו צעד נוסף ומרחיק לכת בעניין זה. הצהרות עובדתיות של פרקליטים בבתי המשפט (שלפחות בכמה מקרים הסתבר שהיו שגויות) מתקבלות על ידי שופטים ללא שיהיה צורך לתמוך אותו בדבר. הביקורת בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון על החלטות של משרד הפנים, שטעות בהן עלולה לעלות בחייו של אדם (למשל, החלטות בעניין הכרה באדם הטוען לסכנה לחייו כפליט), מתקיימת כמעט ללא פקפוק בטענות העובדתיות.
הליכים בהם מתקבלות הכרעות עובדתיות על ידי משרד הפנים הם הליכים מעוותים. פקידים מקבלים את ההחלטות על יסוד שאלות לא רלוונטיות ותחושות בטן. אף על פי כן, בתי המשפט לא טורחים לרוב להתעמק בהכרעות העובדתיות הללו. באופן מעגלי, בתי המשפט קובעים שוב ושוב שכיוון שמשרד הפנים הוא הגוף שמוסמך לקבל את ההחלטה, הרי שהוא הגוף המומחה, וכיוון שהוא הגוף המומחה, הוא זה שמוסמך לקבל את ההחלטה ולכן צריך להשאיר את ההחלטה לשיקול דעתו. הם משלים את עצמם שהמומחים מקבלים את ההחלטות הנכונות, ולכן הם יכולים לישון בשקט. שופטים כמעט שאינם טורחים לתהות – אולי משרד הפנים לא כזה מומחה? אולי הוא בעצם מקבל החלטות בלי לשאול את השאלה הנכונה?
הנה חתול.
טטיאנה, גיבורת פסק הדין, היא אזרחית אוקראינה ("נתינת" אוקראינה, מכנה אותה השופט שהם, משל מדובר היה בגיבורה מן התקופה הפיאודלית). טטיאנה קשרה קשר עם אזרח ישראל, נעצרה, גורשה לאוקראינה, נישאה לבן זוגה הישראלי וחזרה לארץ. לאחר עיכובים שונים ומשונים היא החלה ב"הליך המדורג", שבמסגרתו ניתן לה רישיון ישיבה זמני בישראל, ושאמור היה להסתיים בקבלת אזרחות בתום ארבע וחצי שנים. אלא שלפני שהסתיים ההליך בעניינה, בן זוגה נפטר.
בהתאם לנהליו, משרד הפנים קיים לטטיאנה שימוע על מנת להכריע אם מות בן זוגה צריך להביא לסילוקה מישראל או שמא יש להמשיך ולאפשר לה לשהות בארץ. בהתאם לנהלי משרד הפנים, אפשרות להישאר בישראל במקרה כזה תינתן לאישה שהוכיחה שזיקתה לישראל גדולה מזיקתה למדינת מוצאה. אלא שאיש לא טרח להסביר לטטיאנה מה עליה להוכיח. לו הייתה יודעת ששאלת זיקתה לישראל ביחס לזיקתה לאוקראינה היא שעומדת בלב מטרת השימוע, אולי הייתה מביאה ראיות בעניין זה. אבל לכי תוכיחי את זיקתך לישראל כשאת כלל לא יודעת שזו הדרישה.
במסגרת עתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טטיאנה ביקשה להוסיף ראיות ומכתבים, שלטענתה עשויים להוכיח את הטעון הוכחה. ואולם השופטת נאוה בן אור לא התירה את צירופם, משום שלא היו בפני משרד הפנים כשקיבל את ההחלטה בעניינה. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, וטטיאנה ערערה לבית המשפט העליון, שכאמור, דחה גם הוא את ערעורה.
כשקוראים את חוות דעתו של שופט הרוב אורי שהם, אפשר להבין את ההחלטה – האישה רואיינה, לא הוכיחה זיקה, שלום ולהתראות. אלא שדעת המיעוט מקלקלת את הנרטיב של השופט שהם, ואולי גם מבהירה עד כמה חשובה הבחירה השיפוטית ביחס לעובדות ששוות התייחסות בפסק הדין לעומת העובדות שאין צורך להזכירן כלל. השופטת ברק-ארז מספרת לנו שעורך השימוע כלל לא שאל שאלות מתאימות כדי לשפוך אור על שאלת הזיקה של טטיאנה לישראל. השופטת ברק-ארז עומדת על כך ש"לא ברור כי אמנם הובהר [לטטיאנה] שהשאלה העיקרית, שתחרוץ את גורל הישארותה של המערערת בישראל, היא זיקתה המהותית לישראל ולאנשים בה", על כך ש"בשאלות שהוצגו למערערת אין כדי לתת תמונה מלאה על זיקתה לישראל" ועל העובדה ש"היא לא נשאלה, וחבל שכך, על קשריה החברתיים בישראל, על מנהגי הפנאי והתרבות שלה, ובאופן כללי על הטעמים העומדים ביסוד רצונה העז להישאר בישראל". השופטת ברק-ארז הציעה לקבל את הערעור ולהורות למשרד הפנים לבחון כראוי את הבקשה, אך נותרה בדעת מיעוט.
הכללים שבתי המשפט מפעילים בביקורת על החלטות רשויות המדינה יוצרים יתרון מובנה למדינה בכל הנוגע לביסוס עובדות. להבדיל מהליך אזרחי, שבו על המדינה להוכיח בראיות טענות עובדתיות, בית המשפט המבקר הליך מינהלי מותיר מרחב כמעט בלתי מוגבל להכרעות העובדתיות של הרשות המינהלית, ויכול לדחות עתירה בלי ראייה כלשהי, אפילו ללא תצהיר של עובד מדינה שמצהיר על נכונות העובדות. להבדיל מן ההליך האזרחי, שבו צדדים רשאים להביא חוות דעת מומחה, שבית המשפט יכריע ביניהן, בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית ניתנת העדפה כמעט מוחלטת לדעתו של מומחה רק משום שהוא הובא על ידי המדינה, גם כאשר מולו עומדת חוות דעת מקצועית הפוכה.
ייתכן שיש הגיון מסוים לחלק מן הכללים הללו, אך חשוב להיות ביקורתיים כלפי השליטה המוחלטת של המדינה בנרטיב העובדתי שאנו קוראים בפסקי דין מסוג זה. מעבר לכך, בישראל דומה שבתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון, צעדו צעד נוסף ומרחיק לכת בעניין זה. הצהרות עובדתיות של פרקליטים בבתי המשפט (שלפחות בכמה מקרים הסתבר שהיו שגויות) מתקבלות על ידי שופטים ללא שיהיה צורך לתמוך אותו בדבר. הביקורת בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון על החלטות של משרד הפנים, שטעות בהן עלולה לעלות בחייו של אדם (למשל, החלטות בעניין הכרה באדם הטוען לסכנה לחייו כפליט), מתקיימת כמעט ללא פקפוק בטענות העובדתיות.
הליכים בהם מתקבלות הכרעות עובדתיות על ידי משרד הפנים הם הליכים מעוותים. פקידים מקבלים את ההחלטות על יסוד שאלות לא רלוונטיות ותחושות בטן. אף על פי כן, בתי המשפט לא טורחים לרוב להתעמק בהכרעות העובדתיות הללו. באופן מעגלי, בתי המשפט קובעים שוב ושוב שכיוון שמשרד הפנים הוא הגוף שמוסמך לקבל את ההחלטה, הרי שהוא הגוף המומחה, וכיוון שהוא הגוף המומחה, הוא זה שמוסמך לקבל את ההחלטה ולכן צריך להשאיר את ההחלטה לשיקול דעתו. הם משלים את עצמם שהמומחים מקבלים את ההחלטות הנכונות, ולכן הם יכולים לישון בשקט. שופטים כמעט שאינם טורחים לתהות – אולי משרד הפנים לא כזה מומחה? אולי הוא בעצם מקבל החלטות בלי לשאול את השאלה הנכונה?
הנה חתול.
