עצלות
פשוט לא הולך להם. בכל פעם ששופט או שופטת בבתי המשפט המחוזיים מנסים להתבסס על אמנת הפליטים או סטנדרטים בינלאומיים אחרים, הם מפספסים. כמעט אין פסק דין שמנסה לעשות זאת ומצליח (למעט פסקי דין בודדים ונדירים, שבהם שופטים מצליחים לאתר את ההסדרים הנורמטיביים הרלוונטיים). הם מצליחים לטעות (כמעט) בכל פעם שהם מנסים.
כבר כתבנו כאן על האופן שבו שופטים אינם טורחים להתעניין בדין הבינלאומי לפני שהם פוסקים במה שנתפש בעיניהם כיישום של אמנת הפליטים. כיוון שאיננו חושדים בשופטי ישראל בטיפשות או בכוונה רעה, אפשר רק לנחש שמדובר בעצלות וחוסר עניין. לצערנו, איננו יכולים להעלות פוסט בכל פעם שניתן פסק דין, שמנסה ליישם סטנדרטים בינלאומיים ונכשל, משום שהיינו נאלצים לכתוב שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע. ככה זה כשמשרד הפנים ובתי המשפט מסלקים מבקשי מקלט באופן סיטונאי. אך מפעם לפעם חשוב לשלוף פסק דין רנדומאלי ולראות כיצד ההסדרים הנוגעים לפליטים עוברים התעללות קשה.
זו הפעם עניין לנו באזרח ניגריה, שטען כי נשקפת לו סכנת חיים במולדתו. השופט דוד מינץ מבית המשפט המחוזי בירושלים דחה את עתירתו. בין השאר השופט מינץ ציין, כי "אמות המבחן הראייתיות לבחינת פליטות נקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים ומדינת ישראל כעיקרון מאמצת אותן ומתבססת עליהן, והסתמכות זו הוכרה כסבירה בפסיקה". אלא שאמות המידה הראייתיות שהשופט מינץ מיישם הפוכות לחלוטין ביחס לאלה שנקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים, לפחות בשתי נקודות מהותיות.
ראשית, השופט מינץ מציין בנימוקיו לדחיית העתירה: "גם אם אכן קיימת אלימות בין מוסלמים לנוצרים במקומות מסוימים בניגריה,לא עלה בידי העותר להוכיח כי מדובר בתופעה הקיימת בכלל האזורים בניגריה, ולא הוכחה טענתו כי אין במעבר למקום מגורים אחר כדי לפתור את מצוקתו... גם לעניין זה אין די בהערכות עצמיות".
ואולם, בהתאם לאמות המידה הראייתיות, שנקבעו על ידי הנציבות, הנטל להוכיח שאדם יכול "לפתור את מצוקתו" באמצעות מעבר למקום אחר מוטל על המדינה. מבקש המקלט לא צריך ולא יכול להוכיח כי אין מקום בו יהיה בטוח בכל רחבי מדינתו. סעיף 34 להנחיות נציבות האו"ם לפליטים משנת 2003 בעניין אלטרנטיבת העתקת מקום ממגורים קובע, בתרגום חופשי: "... מקבל ההחלטה נושא בנטל ההוכחה לבסס את העובדה שבחינת העתקת מקום מגורים רלוונטית למקרה הספציפי. אם נקבע כי אפשרות זו רלוונטית, על הצד הטוען לקיומה של אפשרות כזו לזהות את המקום המוצע להעתקת מקום מגורים ולספק ראיות המבססות כי מדובר באלטרנטיבה סבירה עבור האינדיבידואל בעניינו נדון".
בדומה, השופט מינץ קובע כלל ראייתי נוסף, העומד בסתירה לאמות המידה שקבעה נציבות האו"ם לפליטים. השופט מינץ פוסק: "במקרה זה, בצדק נטען על ידי המשיבים כי לא עלה בידי העותר להוכיח את טענותיו ולשכנע במידה הראויה כי הוא אכן נתון לסכנת חיים אם יוחזר למולדתו. למעשה, טענותיו לגבי סכנת חיים הנשקפת לו אם ישוב לניגריה הינן כלליות וסתמיות ואינן נתמכות בראיות כלשהן, ובכך אין די".
אלא שסעיף 196 לספר העזר של נציבות האו"ם לפליטים קובע את ההיפך. דברי הנציבות, בתרגום חופשי: "עם זאת, לעתים קרובות מבקש מקלט לא יוכל לתמוך את טענותיו באמצעות תיעוד או הוכחות אחרות, והמקרים בהם מבקש מקלט יוכל לספק ראיות לתמיכה בכל טענותיו הינם החריג ולא הכלל. ברוב המקרים אדם הנמלט מרדיפה יגיע רק עם הדברים הנחוצים לו ביותר, ולעתים קרובות ללא מסמכים אישיים. לכן, אף על פי שנטל ההוכחה רובץ, כעיקרון, על מבקש המקלט, החובה לברר ולהעריך את כל העובדות הרלוונטיות נחלקת בין מבקש המקלט לבוחן הבקשה. אולם אפילו מחקר עצמאי שכזה עשוי שלא להצליח, וייתכנו טענות שאינן ניתנות להוכחה. במקרים כאלה, אם טענות מבקש המקלט נראות אמינות, יש לתת לו ליהנות מן הספק, אלא אם יש סיבות טובות לקבוע אחרת".
על עקרון זה חזר השבוע בית המשפט העליון, בפסק דין של השופט דנציגר (פסק דין שכמעט, אך רק כמעט, נטול שגיאות בהצגת הוראות הדין הבינלאומי, ועליו נכתוב בקרוב).
השרירות שבה משרד הפנים פועל זלגה זה מכבר אל בתי המשפט. כאשר בתי המשפט פוסקים בעניינים הנוגעים לדיני פליטים, הם לרוב מסתפקים בהסתמכות על האופן השגוי, שבו המדינה מציגה בפניהם את הוראות דיני הפליטים. לאחרונה הוגש ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט מינץ. למרבה הצער, גם בית המשפט העליון אינו מקפיד לתקן את בתי המשפט המחוזיים. אפשר להיות סמוכים ובטוחים שבית המשפט העליון לא יורה למדינה להכיר במערער כפליט. בית המשפט העליון בישראל הוא הערכאה העליונה היחידה במדינה "מערבית", שמעולם לא הורתה לרשויות המוסמכות להכיר באדם כפליט. אך יש לקוות שהוא לכל הפחות יתקן את השגיאות המשפטיות של בית המשפט המחוזי ביחס לאמות המידה הראייתיות של נציבות האו"ם לפליטים.
אגב, השופט מינץ הוא השופט היחיד שמקפיד להטיל הוצאות משפט משמעותיות על כל מבקש מקלט (או כל מבקש מעמד אחר) שהוא דוחה את עתירתו, אולי כדי להרתיע מבקשי מקלט (ומבקשי מעמד) עתידיים מלהביא לביקורת שיפוטית את החלטותיו הפגומות של משרד הפנים. יש לקוות שגם בכך יטפל בית המשפט העליון.
הנה חתול.
כבר כתבנו כאן על האופן שבו שופטים אינם טורחים להתעניין בדין הבינלאומי לפני שהם פוסקים במה שנתפש בעיניהם כיישום של אמנת הפליטים. כיוון שאיננו חושדים בשופטי ישראל בטיפשות או בכוונה רעה, אפשר רק לנחש שמדובר בעצלות וחוסר עניין. לצערנו, איננו יכולים להעלות פוסט בכל פעם שניתן פסק דין, שמנסה ליישם סטנדרטים בינלאומיים ונכשל, משום שהיינו נאלצים לכתוב שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע. ככה זה כשמשרד הפנים ובתי המשפט מסלקים מבקשי מקלט באופן סיטונאי. אך מפעם לפעם חשוב לשלוף פסק דין רנדומאלי ולראות כיצד ההסדרים הנוגעים לפליטים עוברים התעללות קשה.
זו הפעם עניין לנו באזרח ניגריה, שטען כי נשקפת לו סכנת חיים במולדתו. השופט דוד מינץ מבית המשפט המחוזי בירושלים דחה את עתירתו. בין השאר השופט מינץ ציין, כי "אמות המבחן הראייתיות לבחינת פליטות נקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים ומדינת ישראל כעיקרון מאמצת אותן ומתבססת עליהן, והסתמכות זו הוכרה כסבירה בפסיקה". אלא שאמות המידה הראייתיות שהשופט מינץ מיישם הפוכות לחלוטין ביחס לאלה שנקבעו על ידי נציבות האו"ם לפליטים, לפחות בשתי נקודות מהותיות.
ראשית, השופט מינץ מציין בנימוקיו לדחיית העתירה: "גם אם אכן קיימת אלימות בין מוסלמים לנוצרים במקומות מסוימים בניגריה,לא עלה בידי העותר להוכיח כי מדובר בתופעה הקיימת בכלל האזורים בניגריה, ולא הוכחה טענתו כי אין במעבר למקום מגורים אחר כדי לפתור את מצוקתו... גם לעניין זה אין די בהערכות עצמיות".
ואולם, בהתאם לאמות המידה הראייתיות, שנקבעו על ידי הנציבות, הנטל להוכיח שאדם יכול "לפתור את מצוקתו" באמצעות מעבר למקום אחר מוטל על המדינה. מבקש המקלט לא צריך ולא יכול להוכיח כי אין מקום בו יהיה בטוח בכל רחבי מדינתו. סעיף 34 להנחיות נציבות האו"ם לפליטים משנת 2003 בעניין אלטרנטיבת העתקת מקום ממגורים קובע, בתרגום חופשי: "... מקבל ההחלטה נושא בנטל ההוכחה לבסס את העובדה שבחינת העתקת מקום מגורים רלוונטית למקרה הספציפי. אם נקבע כי אפשרות זו רלוונטית, על הצד הטוען לקיומה של אפשרות כזו לזהות את המקום המוצע להעתקת מקום מגורים ולספק ראיות המבססות כי מדובר באלטרנטיבה סבירה עבור האינדיבידואל בעניינו נדון".
בדומה, השופט מינץ קובע כלל ראייתי נוסף, העומד בסתירה לאמות המידה שקבעה נציבות האו"ם לפליטים. השופט מינץ פוסק: "במקרה זה, בצדק נטען על ידי המשיבים כי לא עלה בידי העותר להוכיח את טענותיו ולשכנע במידה הראויה כי הוא אכן נתון לסכנת חיים אם יוחזר למולדתו. למעשה, טענותיו לגבי סכנת חיים הנשקפת לו אם ישוב לניגריה הינן כלליות וסתמיות ואינן נתמכות בראיות כלשהן, ובכך אין די".
אלא שסעיף 196 לספר העזר של נציבות האו"ם לפליטים קובע את ההיפך. דברי הנציבות, בתרגום חופשי: "עם זאת, לעתים קרובות מבקש מקלט לא יוכל לתמוך את טענותיו באמצעות תיעוד או הוכחות אחרות, והמקרים בהם מבקש מקלט יוכל לספק ראיות לתמיכה בכל טענותיו הינם החריג ולא הכלל. ברוב המקרים אדם הנמלט מרדיפה יגיע רק עם הדברים הנחוצים לו ביותר, ולעתים קרובות ללא מסמכים אישיים. לכן, אף על פי שנטל ההוכחה רובץ, כעיקרון, על מבקש המקלט, החובה לברר ולהעריך את כל העובדות הרלוונטיות נחלקת בין מבקש המקלט לבוחן הבקשה. אולם אפילו מחקר עצמאי שכזה עשוי שלא להצליח, וייתכנו טענות שאינן ניתנות להוכחה. במקרים כאלה, אם טענות מבקש המקלט נראות אמינות, יש לתת לו ליהנות מן הספק, אלא אם יש סיבות טובות לקבוע אחרת".
על עקרון זה חזר השבוע בית המשפט העליון, בפסק דין של השופט דנציגר (פסק דין שכמעט, אך רק כמעט, נטול שגיאות בהצגת הוראות הדין הבינלאומי, ועליו נכתוב בקרוב).
השרירות שבה משרד הפנים פועל זלגה זה מכבר אל בתי המשפט. כאשר בתי המשפט פוסקים בעניינים הנוגעים לדיני פליטים, הם לרוב מסתפקים בהסתמכות על האופן השגוי, שבו המדינה מציגה בפניהם את הוראות דיני הפליטים. לאחרונה הוגש ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט מינץ. למרבה הצער, גם בית המשפט העליון אינו מקפיד לתקן את בתי המשפט המחוזיים. אפשר להיות סמוכים ובטוחים שבית המשפט העליון לא יורה למדינה להכיר במערער כפליט. בית המשפט העליון בישראל הוא הערכאה העליונה היחידה במדינה "מערבית", שמעולם לא הורתה לרשויות המוסמכות להכיר באדם כפליט. אך יש לקוות שהוא לכל הפחות יתקן את השגיאות המשפטיות של בית המשפט המחוזי ביחס לאמות המידה הראייתיות של נציבות האו"ם לפליטים.
אגב, השופט מינץ הוא השופט היחיד שמקפיד להטיל הוצאות משפט משמעותיות על כל מבקש מקלט (או כל מבקש מעמד אחר) שהוא דוחה את עתירתו, אולי כדי להרתיע מבקשי מקלט (ומבקשי מעמד) עתידיים מלהביא לביקורת שיפוטית את החלטותיו הפגומות של משרד הפנים. יש לקוות שגם בכך יטפל בית המשפט העליון.
הנה חתול.
