קצת ריאליזם על דיני פליטים בישראל
מאת: ד"ר יובל לבנת, מנחה אקדמי בקליניקה לזכויות פליטים, אוניברסיטת תל-אביב
אחת מהטענות של כותבים מהזרם הריאליסטי של המשפט היא, שהכללים המשפטיים סותרים לא אחת זה את זה, כך שכל צד להליך המשפטי יכול להציג כלל אחר, ולשופט יהיה תמיד מרחב תמרון רחב לפסוק את הדין; ותהא פסיקתו של השופט אשר תהא – היא תתאם את ה"כללים המשפטיים".
פסק-דינו של השופט דנציגר בעניין ארבעה מבקשי מקלט מחוף השנהב הוא אחת הדוגמאות הנפלאות ביותר שיכול היה מרצה לתורת המשפט לבקש לצורך הדגמת האסכולה הריאליסטית. לצד כמה אמירות חשובות, יש בפסק-הדין גם לא מעט חצאי-אמירות, אמירות והסתייגויות, וסתירות פנימיות ממש.
כך, למשל, כתב השופט דנציגר ביחס לאמות המידה לביקורת שיפוטית על החלטות בבקשות למקלט מדיני: "כידוע, לשר הפנים שיקול דעת רחב במתן אישורים ורישיונות ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לרבות בהתאם לאמנת הפליטים. עם זאת, שר הפנים ויתר האורגנים המופקדים על בחינת בקשות למקלט מדיני כפופים לכללי המשפט המינהלי והחלטותיהם עומדות לביקורת שיפוטית. בעבר כבר הבעתי את דעתי כי לאור ההשלכות מרחיקות הלכת אשר עלולות להיות לדחיית בקשה למקלט מדיני יש צורך בביקורת שיפוטית קפדנית על החלטות מסוג זה".
באותה פסקה עצמה מסתתרות שתי אמות מידה שונות לחלוטין באשר להיקף הביקורת השיפוטית ביחס להחלטות בבקשות מקלט: תחילת הפסקה מדברת על שיקול הדעת הרחב של שר הפנים, דבר שמנביע היקף צר של ביקורת שיפוטית, ואילו הסיפא מדברת על ביקורת שיפוטית קפדנית על החלטות משרד הפנים. מעתה, אם כן, יוכלו משרד הפנים והשופט מינץ לצטט את הרישא לצורך ביסוס החלטותיהם, ואילו באי כוח העותרים והשופטת הליברלית שטרם נמצאה – יוכלו לצטט את הסיפא מדבריו הנ"ל של השופט דנציגר.
הנה דוגמה נוספת, הלקוחה מפרק בפסק-הדין, העוסק ב"פליטות במקום (sur place)": "אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי להשקפתי אין לשלול אפריורית את האפשרות להכיר במבקש מקלט כפליט פוליטי אך משום שהעילה לבקשתו נוצרה בעת ששהה במדינת המקלט; אולם יש לבחון אם בקשתו כנה ואמיתית, ובמלים אחרות אם הוגשה בתום לב. לטעמי, שיקול זה רלבנטי להכרעה בעניינו של מבקש מקלט הטוען לרדיפה בשל השקפה פוליטית שגיבש בעת שהותו במדינת המקלט, אף אם אינו מכריע. ראשית, משום שהוא עשוי להשפיע על אופן ההערכה של מהימנות המבקש המקלט, בפרט כשמרבית טענותיו אינן נתמכות בראיות חיצוניות. שנית, משום שיש מקום לאמירה ברורה ונחרצת לפיה שימוש לרעה מסוג זה בהליכי מקלט הינה התנהלות נפסדת, אשר אינה רק פוגעת בריבונות של מדינת המקלט אלא גם במי שזקוקים באמת להגנתה; וזאת ללא קשר לתוצאות שעשויות להיות להתנהלות מסוג זה. במאמר מוסגר, אבהיר, כי אין באמור משום הבעת דעה באשר למצבם של מבקשי מקלט ממדינות אויב, שאלה אשר דורשת עיון והתייחסות נפרדת".
במילים אחרות: השופט דנציגר אינו מכריע כלל בשאלת ה"פליטות במקום" אבל בהחלט מלהג בעניין, "אגב אורחא". בכל הנוגע ל"פליטות במקום" שנובעת מהתנהגות חסרת תום לב של מבקש המקלט, סבור השופט ש"יש מקום לאמירה ברורה ונחרצת [!!] לפיה שימוש לרעה בהליכי מקלט הינה התנהלות נפסדת", אבל מקפיד לומר ש"זאת ללא קשר לתוצאות שעשויות להיות להתנהלות מסוג זה" [התוצאות מבחינת ההכרה האפשרית באדם כפליט? מבחינת הסכנה שתיגרם לו אם יגורש למדינתו?]. הוא גם טורח להבהיר שאין בהגיגיו כדי להוות דיון ממצה ביחס למבקשי מקלט ממדינות אויב.
נראה כי לאחרונה לקח השופט דנציגר את המושכות, והוא מנסה לתת פסקי דין שיהיה בהם כדי להאיר בעברית, ומפי בית-המשפט העליון, סוגיות שונות שכבר לובנו, חזור ולבן, בדיני הפליטים הבינלאומיים. המדובר, אכן, במפעל חשוב. דווקא משום כך, השפה שבה נוקט השופט צריכה להיות בהירה וחד-משמעית יותר. כזו שיהיה בה כדי להבהיר למבקשי המקלט ולרשויות ההגירה בישראל גם יחד, מהן הנורמות המשפטיות החלות ביחס לבקשות מקלט המוגשות כאן. כמובן שאין די בבהירות: התיאור של כללי המשפט הבינלאומי והמשווה צריך להיות אף נכון (ראו, למשל, התיאור השגוי של השופט דנציגר את פסק הדין הבריטי העניין Danian, בפסק דינו האחרון), אך זהו כבר עניין לפוסט אחר.
אחת מהטענות של כותבים מהזרם הריאליסטי של המשפט היא, שהכללים המשפטיים סותרים לא אחת זה את זה, כך שכל צד להליך המשפטי יכול להציג כלל אחר, ולשופט יהיה תמיד מרחב תמרון רחב לפסוק את הדין; ותהא פסיקתו של השופט אשר תהא – היא תתאם את ה"כללים המשפטיים".
פסק-דינו של השופט דנציגר בעניין ארבעה מבקשי מקלט מחוף השנהב הוא אחת הדוגמאות הנפלאות ביותר שיכול היה מרצה לתורת המשפט לבקש לצורך הדגמת האסכולה הריאליסטית. לצד כמה אמירות חשובות, יש בפסק-הדין גם לא מעט חצאי-אמירות, אמירות והסתייגויות, וסתירות פנימיות ממש.
כך, למשל, כתב השופט דנציגר ביחס לאמות המידה לביקורת שיפוטית על החלטות בבקשות למקלט מדיני: "כידוע, לשר הפנים שיקול דעת רחב במתן אישורים ורישיונות ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לרבות בהתאם לאמנת הפליטים. עם זאת, שר הפנים ויתר האורגנים המופקדים על בחינת בקשות למקלט מדיני כפופים לכללי המשפט המינהלי והחלטותיהם עומדות לביקורת שיפוטית. בעבר כבר הבעתי את דעתי כי לאור ההשלכות מרחיקות הלכת אשר עלולות להיות לדחיית בקשה למקלט מדיני יש צורך בביקורת שיפוטית קפדנית על החלטות מסוג זה".
באותה פסקה עצמה מסתתרות שתי אמות מידה שונות לחלוטין באשר להיקף הביקורת השיפוטית ביחס להחלטות בבקשות מקלט: תחילת הפסקה מדברת על שיקול הדעת הרחב של שר הפנים, דבר שמנביע היקף צר של ביקורת שיפוטית, ואילו הסיפא מדברת על ביקורת שיפוטית קפדנית על החלטות משרד הפנים. מעתה, אם כן, יוכלו משרד הפנים והשופט מינץ לצטט את הרישא לצורך ביסוס החלטותיהם, ואילו באי כוח העותרים והשופטת הליברלית שטרם נמצאה – יוכלו לצטט את הסיפא מדבריו הנ"ל של השופט דנציגר.
הנה דוגמה נוספת, הלקוחה מפרק בפסק-הדין, העוסק ב"פליטות במקום (sur place)": "אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי להשקפתי אין לשלול אפריורית את האפשרות להכיר במבקש מקלט כפליט פוליטי אך משום שהעילה לבקשתו נוצרה בעת ששהה במדינת המקלט; אולם יש לבחון אם בקשתו כנה ואמיתית, ובמלים אחרות אם הוגשה בתום לב. לטעמי, שיקול זה רלבנטי להכרעה בעניינו של מבקש מקלט הטוען לרדיפה בשל השקפה פוליטית שגיבש בעת שהותו במדינת המקלט, אף אם אינו מכריע. ראשית, משום שהוא עשוי להשפיע על אופן ההערכה של מהימנות המבקש המקלט, בפרט כשמרבית טענותיו אינן נתמכות בראיות חיצוניות. שנית, משום שיש מקום לאמירה ברורה ונחרצת לפיה שימוש לרעה מסוג זה בהליכי מקלט הינה התנהלות נפסדת, אשר אינה רק פוגעת בריבונות של מדינת המקלט אלא גם במי שזקוקים באמת להגנתה; וזאת ללא קשר לתוצאות שעשויות להיות להתנהלות מסוג זה. במאמר מוסגר, אבהיר, כי אין באמור משום הבעת דעה באשר למצבם של מבקשי מקלט ממדינות אויב, שאלה אשר דורשת עיון והתייחסות נפרדת".
במילים אחרות: השופט דנציגר אינו מכריע כלל בשאלת ה"פליטות במקום" אבל בהחלט מלהג בעניין, "אגב אורחא". בכל הנוגע ל"פליטות במקום" שנובעת מהתנהגות חסרת תום לב של מבקש המקלט, סבור השופט ש"יש מקום לאמירה ברורה ונחרצת [!!] לפיה שימוש לרעה בהליכי מקלט הינה התנהלות נפסדת", אבל מקפיד לומר ש"זאת ללא קשר לתוצאות שעשויות להיות להתנהלות מסוג זה" [התוצאות מבחינת ההכרה האפשרית באדם כפליט? מבחינת הסכנה שתיגרם לו אם יגורש למדינתו?]. הוא גם טורח להבהיר שאין בהגיגיו כדי להוות דיון ממצה ביחס למבקשי מקלט ממדינות אויב.
נראה כי לאחרונה לקח השופט דנציגר את המושכות, והוא מנסה לתת פסקי דין שיהיה בהם כדי להאיר בעברית, ומפי בית-המשפט העליון, סוגיות שונות שכבר לובנו, חזור ולבן, בדיני הפליטים הבינלאומיים. המדובר, אכן, במפעל חשוב. דווקא משום כך, השפה שבה נוקט השופט צריכה להיות בהירה וחד-משמעית יותר. כזו שיהיה בה כדי להבהיר למבקשי המקלט ולרשויות ההגירה בישראל גם יחד, מהן הנורמות המשפטיות החלות ביחס לבקשות מקלט המוגשות כאן. כמובן שאין די בבהירות: התיאור של כללי המשפט הבינלאומי והמשווה צריך להיות אף נכון (ראו, למשל, התיאור השגוי של השופט דנציגר את פסק הדין הבריטי העניין Danian, בפסק דינו האחרון), אך זהו כבר עניין לפוסט אחר.
