יש שופטים בניירובי
יש שופטים בניירובי, והם אמיצים יותר ומכירים את דיני הפליטים הרבה יותר טוב מהשופטים בירושלים.
ביום שישי האחרון פורסם פסק דינו של בית המשפט בקניה בעניין החלטת ממשלת קניה לאסוף את כל מבקשי המקלט מן האזורים האורבניים במדינה ולתקוע אותם במחנות פליטים, שמהם אסור יהיה להם לצאת ללא אישור.
בשטחה של קניה נמצאים היום כ-600,000 מבקשי מקלט. בסוף שנת 2012 ממשלת קניה פרסמה הודעה, בה נמסר כי מבקשי מקלט לא יוכלו להתגורר עוד בערים, כי לא יתאפשר רישום שלהם בערים, וכי עליהם לעבור למחנות פליטים. בתחילת שנת 2013 הרשויות הודיעו שרשויות הביטחון ירכזו 18 אלף מבקשי מקלט באצטדיון, בו יוחזקו פרק זמן של עד יומיים, ואז יועברו למחנות הפליטים.
ארגון זכויות אדם ומספר מבקשי מקלט הגישו עתירה נגד החלטת הרשויות, ובית המשפט נתן צו ביניים האוסר על מימוש הצעדים עליהם הוכרז עד להכרעה בעתירה (אצלנו בית המשפט העליון מאפשר מעצר מינהלי של למעלה מ-2,000 גברים, נשים וילדים, ואינו ממהר להכריע בשאלת חוקתיות החוק למניעת הסתננות. לא היה עולה על דעתו להקפיא את השימוש בחוק עד להכרעה).
אנו מסוגלים לדמיין את מקבילתה הקנייתית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עומדת, כשכוס משקה קפוא בידה, ומפצירה בממונים עליה לאמץ צעדים משוקצים שונים כדי לאמלל את מבקשי המקלט ולהרתיעם מלבוא לקניה. אנו מסוגלים לדמיין פרקליטה קנייתית עומדת בבית המשפט וצווחת שכולם מסתנני עבודה, הם אינם פליטים, שקניה היא בכלל המדינה המפותחת היחידה, שיש לה גבול יבשתי משותף עם סומליה ואתיופיה (מהן מגיעים רוב מבקשי המקלט לקניה), ושהאמצעי הדרקוני שננקט נועד למנוע השתקעות "מסתננים" בערי קניה.
בית המשפט של קניה לא קיבל את טענות רשויות המדינה, וקבע כי ההכרזה על ריכוז כל מבקשי המקלט במחנות פליטים אינה חוקית. הוא עמד על כך שבהתאם לסעיף 26 לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, מובטח למבקשי מקלט חופש תנועה, ושתיחומם במחנות פליטים מהווה הפרה הן של האמנה והן של החוקה של קניה. בנוסף, הוא הסביר שההעברה הכפויה למחנות הפליטים עלולה לעודד מבקשי מקלט לשוב למדינותיהם. "חזרה מרצון" כזו שמתומרצת על ידי הרשויות בקניה, פסק בית המשפט העליון, מהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (non-refoulement), הקבוע באמנת הפליטים.
פסק הדין מבהיר במידה רבה את הפרובינציאליות בה לוקים משרד הפנים והפרקליטות בישראל. באין-ספור הליכים משפטיים טענו פרקליטים כי "ישראל היא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי משותף עם אפריקה". קשה שלא לפרוץ בצחוק כששומעים את פרקליטות המדינה מציגה את ישראל כמדינה "מערבית", אבל מילא. החלק המגוחך יותר של הטיעון הוא הבורות שממנה נובעת התייחסות כוללנית ל"אפריקה", אותו גוש שחור ואחיד, לשיטת המדינה, שנמצא אי שם מעבר למצרים.
באפריקה יש מדינות שונות מסוגים שונים. משרד הפנים ופרקליטות המדינה משוכנעים שישראל היא המדינה ה"מערבית" היחידה באזור, ושכל יתר מדינות אפריקה מתבוססות בפיגור חברתי וכלכלי, ולכן רק טבעי שכל אפריקה תרצה לבוא אלינו. תעשו לנו טובה. די להסתכל על הכלכלה המתפתחת של קניה, למשל. מסתבר שגם קניה רואה עצמה "יחידה במינה באזור", הן בשל הפיתוח הכלכלי הטוב ממדינות אחרות באזור והן בשל מצבה הגיאו-פוליטי. וכעת גם די להסתכל על פסיקת בית המשפט שלה.
אצלנו, בתי המשפט מנהלים ריקוד איטי שאינו מוביל לשום מקום עם דיני הפליטים, ומשגל נסוג עם הליכים משפטיים שמעלים שאלות עקרוניות וקשות. בתי המשפט בישראל לא מכריעים על בסיס דיני הפליטים אלא על בסיס תחושות בטן. כשהם כבר מעזים להתמודד עם דיני הפליטים הבינלאומיים, התוצאה היא בסופו של דבר פסיקה שיש בה הרבה "מחד... ומאידך..." ללא אומץ לקבוע מהו הדין ולומר אמירות מפורשות שיחייבו את המדינה לנהוג באופן מסוים. לעומתם, בית המשפט של קניה הראה שהוא מסוגל לנתח בצורה מרשימה למדי את דיני הפליטים במשפט הבינלאומי, לקבל החלטות אמיצות ואף להתמודד עם הממשלה בסוגיות לא פשוטות, שיש להן השלכות נרחבות גם על תושבי המדינה וגם על זכויותיהם הבסיסיות של מבקשי מקלט.
האם זה יכול לקרות גם אצלנו? אשרי המאמין.
הנה חתול מקניה.
ביום שישי האחרון פורסם פסק דינו של בית המשפט בקניה בעניין החלטת ממשלת קניה לאסוף את כל מבקשי המקלט מן האזורים האורבניים במדינה ולתקוע אותם במחנות פליטים, שמהם אסור יהיה להם לצאת ללא אישור.
בשטחה של קניה נמצאים היום כ-600,000 מבקשי מקלט. בסוף שנת 2012 ממשלת קניה פרסמה הודעה, בה נמסר כי מבקשי מקלט לא יוכלו להתגורר עוד בערים, כי לא יתאפשר רישום שלהם בערים, וכי עליהם לעבור למחנות פליטים. בתחילת שנת 2013 הרשויות הודיעו שרשויות הביטחון ירכזו 18 אלף מבקשי מקלט באצטדיון, בו יוחזקו פרק זמן של עד יומיים, ואז יועברו למחנות הפליטים.
ארגון זכויות אדם ומספר מבקשי מקלט הגישו עתירה נגד החלטת הרשויות, ובית המשפט נתן צו ביניים האוסר על מימוש הצעדים עליהם הוכרז עד להכרעה בעתירה (אצלנו בית המשפט העליון מאפשר מעצר מינהלי של למעלה מ-2,000 גברים, נשים וילדים, ואינו ממהר להכריע בשאלת חוקתיות החוק למניעת הסתננות. לא היה עולה על דעתו להקפיא את השימוש בחוק עד להכרעה).
אנו מסוגלים לדמיין את מקבילתה הקנייתית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עומדת, כשכוס משקה קפוא בידה, ומפצירה בממונים עליה לאמץ צעדים משוקצים שונים כדי לאמלל את מבקשי המקלט ולהרתיעם מלבוא לקניה. אנו מסוגלים לדמיין פרקליטה קנייתית עומדת בבית המשפט וצווחת שכולם מסתנני עבודה, הם אינם פליטים, שקניה היא בכלל המדינה המפותחת היחידה, שיש לה גבול יבשתי משותף עם סומליה ואתיופיה (מהן מגיעים רוב מבקשי המקלט לקניה), ושהאמצעי הדרקוני שננקט נועד למנוע השתקעות "מסתננים" בערי קניה.
בית המשפט של קניה לא קיבל את טענות רשויות המדינה, וקבע כי ההכרזה על ריכוז כל מבקשי המקלט במחנות פליטים אינה חוקית. הוא עמד על כך שבהתאם לסעיף 26 לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, מובטח למבקשי מקלט חופש תנועה, ושתיחומם במחנות פליטים מהווה הפרה הן של האמנה והן של החוקה של קניה. בנוסף, הוא הסביר שההעברה הכפויה למחנות הפליטים עלולה לעודד מבקשי מקלט לשוב למדינותיהם. "חזרה מרצון" כזו שמתומרצת על ידי הרשויות בקניה, פסק בית המשפט העליון, מהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (non-refoulement), הקבוע באמנת הפליטים.
פסק הדין מבהיר במידה רבה את הפרובינציאליות בה לוקים משרד הפנים והפרקליטות בישראל. באין-ספור הליכים משפטיים טענו פרקליטים כי "ישראל היא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי משותף עם אפריקה". קשה שלא לפרוץ בצחוק כששומעים את פרקליטות המדינה מציגה את ישראל כמדינה "מערבית", אבל מילא. החלק המגוחך יותר של הטיעון הוא הבורות שממנה נובעת התייחסות כוללנית ל"אפריקה", אותו גוש שחור ואחיד, לשיטת המדינה, שנמצא אי שם מעבר למצרים.
באפריקה יש מדינות שונות מסוגים שונים. משרד הפנים ופרקליטות המדינה משוכנעים שישראל היא המדינה ה"מערבית" היחידה באזור, ושכל יתר מדינות אפריקה מתבוססות בפיגור חברתי וכלכלי, ולכן רק טבעי שכל אפריקה תרצה לבוא אלינו. תעשו לנו טובה. די להסתכל על הכלכלה המתפתחת של קניה, למשל. מסתבר שגם קניה רואה עצמה "יחידה במינה באזור", הן בשל הפיתוח הכלכלי הטוב ממדינות אחרות באזור והן בשל מצבה הגיאו-פוליטי. וכעת גם די להסתכל על פסיקת בית המשפט שלה.
אצלנו, בתי המשפט מנהלים ריקוד איטי שאינו מוביל לשום מקום עם דיני הפליטים, ומשגל נסוג עם הליכים משפטיים שמעלים שאלות עקרוניות וקשות. בתי המשפט בישראל לא מכריעים על בסיס דיני הפליטים אלא על בסיס תחושות בטן. כשהם כבר מעזים להתמודד עם דיני הפליטים הבינלאומיים, התוצאה היא בסופו של דבר פסיקה שיש בה הרבה "מחד... ומאידך..." ללא אומץ לקבוע מהו הדין ולומר אמירות מפורשות שיחייבו את המדינה לנהוג באופן מסוים. לעומתם, בית המשפט של קניה הראה שהוא מסוגל לנתח בצורה מרשימה למדי את דיני הפליטים במשפט הבינלאומי, לקבל החלטות אמיצות ואף להתמודד עם הממשלה בסוגיות לא פשוטות, שיש להן השלכות נרחבות גם על תושבי המדינה וגם על זכויותיהם הבסיסיות של מבקשי מקלט.
האם זה יכול לקרות גם אצלנו? אשרי המאמין.
הנה חתול מקניה.
